פירורים של אהבה

לפני שבוע נשבר לי הלב. שוב. כמה מילים יומיומיות בוואטסאפ שהגיעו בבוקרו של יום ראשון הפכו לי את הבטן והצליחו לבלבל אותי ממש. הכעס הגיע רק עכשיו, שבוע ומשהו אחר כך.

עוד רגע אהיה בת 50. הספקתי הרבה בשנים האלה: להתחתן, ללדת ילדים, להתגרש, לחלות ולהחלים, לרכוש מקצוע ולהצליח בו, ללמוד מקצוע חדש ולהתחיל להרגיש גם כאן את ההצלחה. באהבה אני לא מצליחה להצליח. בכל השנים שעברו מאז התגרשתי לא הצלחתי להתאהב ולהיות בתוך קשר זוגי אמיתי ותומך. לא באמת, לא כמו שאני רוצה, לא כמו שאני יודעת שאני יכולה. משהו עוצר אותי ואיני יודעת מהו. אולי בעצם אני כן יודעת: נדמה לי שזה הפחד ששוב יישבר לי הלב וזה יכאב ממש. ועכשיו זה קורה, וזה כואב ממש כמו שזכרתי, ואני צריכה להתאמץ מאוד כדי לא להיכנע לקול הזה שאומר לי: ״אמרתי לך! לעולם לא ניתן שוב את הלב לאף אחד״.

shutterstock_262947407

ואני כועסת!
אני כועסת עליו, על שאינו אוהב אותי כמו שאוהבים אשה כמוני, כמו שמגיע לי.
אני כועסת על עצמי, על שנתתי את ליבי למי שהצהיר כבר בשלבים מוקדמים שזה לא הולך לקרות והסכמתי להסתפק בפירורים של אהבה.
אני כועסת על האחים גרים ועל וולט דיסני ועל כל חבריהם לדרך ששתלו במוחי את הפנטזיה על אושר ועושר עד עצם היום הזה, ולא נכנסו לפרטים היומיומיים שהופכים למכשול.

כבר שבוע שאני נעה בתוכי בין בילבול לבין קושי להאמין שזהו, זה באמת נגמר. בעצם, כך אני מצליחה רק עכשיו לראות, זה אף פעם לא באמת היה. הראש, שתמיד לוקח פיקוד ומנהל את החיים שלי, דאג לחלק הפרקטי והוביל אותי לנתק כל קשר איתו ועם התקווה שמשהו ישתנה. הלב שלי, שלפעמים אני חושבת שנשאר אי שם בשנות העשרה שלי, מקרטע מאחור פצוע וכואב, מתקשה לוותר על הפנטזיה.

עוד רגע בת חמישים. פירורים של אהבה זה לא בשבילי.