כבר הרבה זמן שאני חוככת בדעתי להפגיש ביניהן.
ברור לי שהן מוכרחות להכיר. נכון, הן תתרצנה מיד שאין ביניהן קשר, שהן כל כך שונות אז למה בכלל לטרוח. לו רק ידעו, שאם מסתכלים עליהן טוב טוב, רואים את קווי הדמיון, שיש שם מן השלמה מדויקת כזו, כמו יין ויאנג.
ניסיתי כמה פעמים, אבל הן דוחות אותי בטענות שונות, ובקיצור "עזבי, זה לא ילך, חבל על הזמן שלך". ואני מסתובבת במן תחושה כזו שאם רק הייתי מצליחה להפגיש ביניהן, הן היו אוהבות אחת את השנייה. אם לא הן, אז בכלל אין סיכוי לאהבה שם בחוץ.
כל אחת מהן מחפשת דווקא את אלו שדומים לה, שמזכירים לה אותה. אולי זה טבעי, כי כולנו בורחים מאלה שמעוררים בנו את כל מה שרצינו לשכוח, מזכירים לנו דברים שהדחקנו עמוק פנימה. כל כך עמוק, עד שזה נסתר כבר מאיתנו.
אני נפגשת עם כל אחת בנפרד. יש את זו הדומיננטית, הנוכחת ושתלטנית יותר, ואז אני קצת שוכחת מהשנייה. לפעמים כאילו והיא קיימת רק בזיכרון ישן, עד שהיא מרימה טלפון ומזכירה לי שהיא פה בשביל להישאר ושלא אוותר עליה…
הדומיננטית בין שתיהן היא אישה מתוקתקת ומסודרת, הכל אצלה בשליטה, מוכנה מראש לכל. היא בחיים לא תפספס אף תאריך, אירוע, כל פיפס ברשימה משונן אצלה היטב בראש. היא נוהגת לסרוק את הרשימה בלילה, מסמנת מן "וי" דמיוני, כדי שתקום בבוקר ישר לעשייה, חבל על כל שנייה. בזבוז זמן מבחינתה הוא עוד רגע לא מנוצל, שאפשר לעשות בו משהו יעיל יותר. שלא תבינו לא נכון, היא דווקא חברותית ואוהבת אנשים, לארגן, לקדם, להפיק.
השנייה, היא free spirit, אוהבת חופש, ים, את האוקיינוס הגדול, להיעלם לזמן מה, ואז לחזור כאילו כלום לא קרה. קצת כמו זאב בודד, העיקר להיות חופשיה, לא כבולה לשום מקום או זמן. יש בה מן שקט פנימי כזה, שאני כל כך מקנאה בה, שהכל יהיה בסדר, מן ידיעה פנימית ברורה. אולי בגלל זה היא בודדה לפעמים, כי אחרים לא ממש מבינים אותה.
אני כל כך רוצה שהן תפגושנה זו את זו. אני מדמיינת בעיני רוחי את רגע הפגישה, קצת מהססות, לא בטוחות, שומרות על מרחק בטוח. אבל ברגע אחד שתיהן מושיטות יד אל זו שממול. בהתחלה רק האצבעות מרפרפות, נוגעות לא-נוגעות, אח"כ לחיצה חמה כזו, ופתאום הן עוברות לחיבוק חזק ואמיץ, וקצת דמעות של התרגשות זולגות מעיניהן.
ואני? סוף-סוף אחרי קצת יותר מארבעים שנה, ארגיש אחת, ארגיש שלמה.
