התמונה מהאתר של האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלויזיה
הפקה: טומי לנג, אמיר גדליה, שחר צפניה
בימוי: טומי לנג
שחקנים ראשיים: רוברט הניג, דנה ידלין
שחקני משנה: נתן נתנזון, דורית פלד
מוזיקה ופסקול: שני ברונר
רוברט הניג – התמונה מגוגל באדיבות רודיקה אלקלעי סוכנות שחקנים
גילוי נאות: תודה לסלונה על ההזמנות
למען האמת, הלכתי לסרט הזה בלי הרבה ציפיות. אני לא יודעת אפילו למה. אולי לא הייתי בטוחה אם זה סגנון שאני אוהבת. אני אוהבת סרטים ישראלים וצופה בהם גם אם הם לא תמיד עומדים בציפיות שלי, סדרות ישראליות, ספרי פנטזיה של כותבים ישראלים וגם אלה לא תמיד עומדים בציפיות שלי וכמו בכל אלה, יש שאני מתחברת אליהם יותר ויש שפחות. כל מה שקשור לריאליטי הוא פחות ובסרט הזה מסופר על ארבעה אנשים מבוגרים בגיל הפנסיה או קרוב אליו. פטר (רוברט הניג) הוא אלמן בן 68. עשרים שנה הוא משחק בתיאטרון ומעולם לא קיבל תפקיד ראשי. הוא מאוכזב, אבל לא עושה דבר בעניין. הסרט מתחיל כאשר הוא מקבל עוד תפקיד משני כלשהו. הוא מגיע למפגש הבוקר היומי עם חבריו בבית הקפה: זיגי, מישו וניקו והם מציעים לו להקים מפלגה ולרוץ לכנסת . זה מתחיל כבדיחה ומתגלגל מעצמו. המלצרית של בית הקפה – אלונה (דנה ידלין) תומכת ברעיון וזאת כדי שיוכל להנות מפנסיה של חבר כנסת ולהיות פעם אחת השחקן הראשי, המנהיג.
דנה ידלין – התמונה מגוגל באדיבות פרי כפרי סוכנות שחקנים בע"מ
אלונה "גרה" בתל אביב- עיר האפשרויות הבלתי מוגבלות. לא ברור מהיכן היא מגיעה אלא רק שהיא שולחת את הכסף שהיא מרויחה לאמא שלה. את המידע הזה אנחנו מקבלים, כשאנחנו מקשיבים לשיחת טלפון קצרה עם אמא שלה. היא בת 28, בלוגרית וכותבת מוכשרת מאד. כאשר פטר מגלה שהיא ישנה בבית הקפה, הוא מציע לה לגור בינתיים בחדר הפנוי שבביתו (לא! אל תלכו לכיוון הזה של גבר מבוגר ועלמה צעירה, זה ממש לא הכיוון) והרעיון של מפלגה לכנסת מתחיל לקרום עור וגידים בעזרתה. בכלל כל המידע על העבר של הדמויות הוא מועט מאד. מינימלי לגמרי. זיגי (נתן נתנזון) גר בבית אמו המנוחה ולא בקשר עם אחיו התאום שהבית שייך גם לו (הוא גר רק בחצי שלו בבית 🙂 הוא כמובן משחק את שני התפקידים) והוא הדמות שהכי הצחיקה אותי בסרט. ניקו הוא רופא שיניים שכולם החליטו שהוא נגר כי יש לו מראה של נגר וידיים של נגר והוא הנשוי היחיד בחבורה. מישו (קח טישו) הוא כתב בעיתון לא ברור באיזה תחום או באיזה עיתון אלא רק שהעיתון שלו נסגר וגם יעקב בודו היה שם לקטע קצר וכולם למעט אלונה רומנים. האג'נדה של המפלגה שלהם היא חברתית לחלוטין ואפילו זה לא ממש אלא משהו הזוי ושטותי לחלוטין. כל מה שהם צריכים בנוסף לאג'נדה הוא 120 חתימות של אלמנים ואלמנות, אותן הם אוספים איך לא? בבתי הקברות השונים.
נתן נתנזון התמונה מגוגל באדיבות סוכנות השחקנים חיים שרגא
יש גם שני סיפורי אהבה בסרט, אבל העיקר הוא החברות בין פטר לדנה, שני אנשים בודדים שמצאו זה את זו מכורח הנסיבות ולאט לאט הם נפתחים אחד אל השני ומשתחררים ממה שכובל אותם לעבר כדי לצאת לחופש מסוג אחר – החופש להגשים את החלומות שלהם. החופש להנות מאהבה חדשה נוספת וגם לפתור בעיות מתמשכות מהעבר. להסתכל על הכל אחרת. הסרט מצחיק ומלא הומור. נהניתי מאד מכל הביטויים ברומנית. אין הרבה כאלה ויש גם תרגום וכל האולם צחק במקומות הנכונים, אבל צחוק בצד יש שם המון, המון, הרבה ביקורת (כן, ברור לי שהמשפט הזה כנראה לא נכון תחבירית) מוסוויית ב"קלילות" הזאת של הקיום הפנסיוני של הדמויות המבוגרות גם אם נראה לנו שהסוף שלו חסר פואנטה ממשית, כלומר לא מראים לנו מה התוצאות של הבחירות למשל, זה גם ממש לא חשוב וכל צופה יכול להבין מה שהוא רוצה. אני מוצאת גם ביקורת על יוקר המחייה בעיר הזאת, על נושא הדיור והשכירות הגבוהה, על צעירים שמגיעים לעיר הזאת לעבוד כי אין עבודה שמתאימה להם במקום המגורים ממנו באו ומאותה סיבה הם צריכים לעזור גם להורים שממשיכים לגור שם. ביקורת על מותגים, קידמה ורושם חיצוני, ביקורת על כך שכל אחד יכול להקים מפלגה אם רק יש לו אג'נדה, אפילו אחת בדיונית לגמרי, כמה מועמדים להיות בעלי תפקידים ו – 120 חתימות ויותר מזה להגיע איתה – עם האג'נדה הזאת לכנסת ולקבל על זה משכורת גם אם זה לא תואם את הצרכים שלנו כמדינה וכחברה ומשרת רק פלח אחד של האוכלוסיה שהגודל שלו כזה או אחר.אני ממש לא רוצה להכנס כאן לפוליטיקה שלנו, אבל לא יכולתי להמנע מלחשוב על כמה חברי כנסת שאין לאג'נדה שלהם מקום כדי לתפוס את הכסא שמספק להם את המשכורת.
צילום: יובל לביא
אז אני עוזבת את הריאליטי שהזכרתי בהתחלה ואת הפוליטיקה שהזכרתי בסוף, כי לא על זה רציתי לספר, לא בזה רציתי להתמקד ואני עוברת למוזיקה של הסרט. אני נהניתי ממנה. מזכירה הרבה את המוזיקה של סרטי הבורקס הישראלים של פעם עם קצת יותר מטעם מודרני משהו שהוא לא בדיוק פעם וגם לא בדיוק היום. בכלל כל הסרט הזה הוא גם וגם. הרבה ביקורת שנוגעת בקטן או בגדול בהרבה נושאים מתחומי החיים שלנו במסווה של הרבה הומור, הרבה תמימות ודרך מחשבה רומנית משהו. את/ה יושב/ת באולם וצוחק/ת ואז את/ה יוצא/ת החוצה ומבין/ה שזאת המציאות שלנו. אין ספק שזה לא סרט בורקס ויש בו הרבה יותר ממה שנראה ונכתב בתקציר שלו.
[youtube https://www.youtube.com/watch?v=jB_0Z0m4vfo nolink]
