פחמימות פשוטות למצבים מסובכים

בחורה עם מחשב נייד

נחוצה נחמה זמינה. (לחם עם שוקולד השחר)

קלה להשגה. (כפית ריבה)

בעלות סבירה. (קרמבו)

דרושה נחמה שיטחית (שטוחים זו אופציה)

עממית (מקופלת)

שתיקח היישר למחוזות הילדות המוגנים (מרשמלו)

צריכה נחמה שאפשר לקחת למיטה בלי פירורים (תה עם שלוש סוכר)

בלי שתשפך במיטה (גלידה שוקולד)

בלי שתקפיא את הידיים (שוקולד מריר)

הביאו נחמה שתטשטש את הכאב

שתקל על העומס

שתעלים את העצבות.

(עוגת תפוחים חמה עם גלידת וניל)

פעמים רבות כתבתי כאן על כוחו של המזון להרגיע ולנחם. להשכיח זיכרונות קשים.

לא פעם תארתי את שמחת הבחישה בסיר, התרגשות המפגש בין קציצה נוטפת שמן לנער מתבגר.

משחר ילדותי, כמובן בעקבות חינוך קלוקל, למדתי שאוכל, מלבד היותו מזונו של האדם, הוא גם ובעיקר נחמתו הבטוחה הוודאית והנוחה לשימוש של האדם.

לא תמצאו אוכל תחת ערך חומרים מסוכנים בשום מדריך או מגדיר.

בניגוד לסמים או אלכוהול, לא יעצרו אישה לועסת רק כי היא צרכה עשרה פנקייקים בזה אחר זה וקינחה בבייגלה (עם מלח) טבול בגבינה לבנה.

זו לא התמכרות שחושפת את הצרכן למחלות מין, לפרטנרים מפוקפקים ומפגשים בסמטאות אפילות.

זו גם לא התמכרות שתשאיר אותך חסרת כל אך עם חדר ארונות מלא פריטי לבוש והנעלה שמעולם לא תלבשי או תנעלי. קופסאות של טאפרוור, מכשיר לאידוי פרסה ועוד.

זה לא המצב בו מהמרים על כל חסכונות חייך וחיי ילדיך.

אכילת נחמה היא דבר מאד אישי ופרטי. היא לא מזיקה לזולת.

אוכל נמצא בכל מקום. בכל מחיר. תמיד.

כאשר הלב דואב והקרקע נשמטת מתחת לרגלי חייך גם פתי בר עם חמאת בוטנים וריבה יעשו את העבודה.

גם לחם אחיד מרוח בדבש.

גם מעדן דני מלפני חודש. גם ביסלי בצל או פלאפל.

גם עוגיה לחה שהפריכות ממנה והלאה.

גם גלידה פרווה משובצת קרח.

כי כשהבור נפער מתגלה העוגיפלצת שבך. זו שרוצה פחמימות פשוטות.

שמתחננת שהסוכר יעלה לה לראש ומהר.

כל מה שתארתי לעיל הוא טוב ויפה (מזוית מסוימת…)

אבל מה… נהייתה בעיה.

לאחר שנים של שימוש במזון כנחמה אולטימטיבית לאט לאט נחשפה בפני העובדה המוזרה, הבלתי הגיונית בכלל, שהאבסה אינה מנחמת אותי יותר.

שסימום עצמי על ידי מלוח-מתוק-מלוח-מתוק עד עילפון חלקי אינם הולמים את אישיותי יותר.

שהבור אינו תהום עוד.

שהעוגיפלצת שבי לא מוכנה יותר שיזינו אותו בקמח לבן נחות וסוכר להמונים.

להיפך. היא מדכדכת אותי. עייפתי ממעגל הנחמה-שנאה ששקול למלוח-מתוק.

עדיין כשקשה, כשיותר מדי אינפורמציה צורבת ומעמיסה. קשה לעיכול, מצטברת אני שולחת יד אוטומטית לבצק.

המחשבה הראשונה שעולה לראש היא: מגיע לי!

מגיעים לי כל הבורקסים תרד בעולם. כל עוגות הגבינה והפרג.

כל הלחם עם חמאה שרק אפשר להשיג.

כי הייתי באיזור הדימדומים של הסבל.

כי החזקתי שוב בידיים נערה מתייפחת שפתחה את ליבה.

שסיפרה מה קרה לה כשעוד הייתה תמימה בגן הילדים. כמו בשידור חוזר של לפני כמה שבועות…

כי ביליתי שעות במסדרון מחלקת נוער בשלוותה.

כי ליטפתי ראש של ילד צעיר, עקור, עד שנרדם.

כי נתקע לי האוטו.

כי אני לא יודעת איך אשחרר בסוף השנה את הבכורה לעולם הגדול.

כי אמא שלי הולכת ומתרחקת.

כי התקלקל המדיח וכבר חודש ימים שוטפים הררי כלים.

כי יש סיכוי שאבא שלי הולך ומתקרב אבל הוא כל כך רחוק.

כי כבר נמאס לי לדאוג לכסף.

כי אני עייפה ממש.

מגיעות לי כל הפסטות, כל שבלולי הקינמון!

אבל אז אחרי כמה ביסים ובליעות. ניקוי פירורי דבר מאפה מהשפה, שלוק מים אני עוצרת.

צריך לחשוב על אלטרנטיבה.

צריכה נחמה אלטרנטיבית.

נחמה חלופית.

כזו שלא משאירה טעם לוואי. שלא מעוררת בחילה.

שלא עולה בבריאות.

שלא ניתן לספור אותה בקלוריות.

נחמה נטולת ייסורי מצפון. חפה משנאה עצמית.

הבו לי נחמה נעימה.

נחמה הומנית מן הטבע.

הבו לי נחמה שאינה מנפחת בטן ומפקעת מכנסיים.

בדקתי ומצאתי ששמיים מנחמים.

חיבוקים גם.

מילים טובות.

מוסיקה.

שיחה.

גם פרחים עושים לי נוחם.

גם שינה.

גיליתי שפרוסת עוגת תפוחי עץ עם גלידה וניל משמחת אותי מפעם לפעם.

גם קרמבו.

ובייגלה (עם מלח) טבול בגבינה. בקערית.

כשילד בצבע שוקו שחי איתי כבר שבע שנים מחליט כנגד כל הסיכויים לגשת לבגרות בהסטוריה, חורק שיניים, זועף, מזיע ולבסוף ניגש כשציון המגן שלו 88

זה מנחם לי את הקצוות החדים, הדוקרים.

כשהמשופם מנגן בגיטרה בקונצרט.

כשבסוף הגשמים והברד יוצאים פרחי אמנון ותמר בסגול וכתום.

פחמימות פשוטות הן פשוט פשוטות מדי.

מצבים מסובכים זקוקים לכוח מיוחד.

לעוצמתו של הטבע. למחזוריות הזו שחזקה מכולנו.

לעוצמתם של החיים. מגע ומילה וקירבה.

איפוק מנחם אותי. והידיעה שאני יכולה.

שמחר יהיה יום חדש וחלק מהדברים יבואו שוב לביקור אם אזמין אותם ואם לא.

אבל חלק ישארו מאחור.

שיבואו דברים חדשים. ותבוא בגרות והבשלה.

מנחם אותי לדעת שאני נוגעת. שאני נגועה.

לשם ההגינות, ולשם ה"אמת בפירסום" אני מוסיפה

גילוי נאות:

לעיתים כשחשוך כבר נורא. כשטונות מונחות על לוח הלב.

אני אוכלת. מכל הבא ליד.

פחמימות סתמיות וסוכר. ממתקי שיגעון.

בצקי ייאוש שתפחו.

לא תמיד מצליחים לי השמיים והחיבוקים והמילים היפות.

וזו האמת השלמה.

לפעמים פחמימות פשוטות הן האופציה הזמינה ביותר, הנוחה ביותר לנחמה כשנהייה מסובך ומגעיל….

ואחר כך אני מנסה לאסוף את עצמי ולנחם.