פחד ממוות

בחורה עם מחשב נייד
בר כתבתי על כמה שהאגו שלי לא רוצה להודות בזה שיש לי פחד ממוות כשבבירור הוא קיים. זה מצחיק הריבים הפנימיים האלה בתוך הראש שלי. נגד הפחד הזה. הריי אני יודעת בראש שלי שאין לי מה לפחד מזה וזה בכל מקרה יגיע. אבל ברמה מאד מאד עמוקה ובכלל לא רציונאלית הפחד קיים. אם אני אשחק כאילו אין אותו לא עשיתי בזה כלום.
כשרק גילו אצלי את הסרטן לא היה ברור אם אני אצטרך לעשות כימו בנוסף לניתוח. רק אחרי הניתוח, כשעשו ביופסיה לגידול הבינו שיש צורך, בגלל הסוג הספציפי הזה לעשות כימו כדי למנוע חזרה של המחלה. שאלתי את הרופאה
"יש סיכוי שאין לי שום דבר בגוף? ואני סתם הולכת להכניס כמויות של רעל לגוף שלי?"
(היום אגב, אני ממש לא מתייחסת לזה כמו לרעל אלא כמו לתהליך שמנקה אותי מכל הכיוונים)
"כן"
"מה הסיכוי שאין לי שום דבר"
"במצבים כמו שלך, אם לא עושים שום דבר אז 25% שיחזור סרטן גרורתי. ואחרי טיופלים יש הצלחה של יותר מ 98%"
כששמעתי את זה חשכו עיניי.
זה כביכול משהו טוב. אבל בשבילי זה היה רע. כי אני לא רציתי לעשות את הכימו וההסבר הזה נתן סיבה מאד מאד טובה לעשות את הכימו. הבנתי שאני מאד מפחדת שיחזור סרטן אלים פי כמה וכמה.
בעודי משותת באינטרנט מצאתי מישהי שאמרה שהיא מעבירה תהליכים של לעבור את הכימו בקטע תודעתי כמו סמים. זה סיקרן אותי וקבעתי איתה פגישה בזום. במהלך הפגישה הזו משום מה היא ניסתה להוריד אותי מלעשות את הכימו. "תשתחררי מהפחד שלך מהסרטן" "אין לך שום דבר בגוף, זה לא כמוני שהיו לי גרורות"
היא ממש ניסתה לשכנע אותי לא לעשות את הכימו.
ואחרי השיחה הזו נכנסתי למצב של פשוט התקף חרדה. כי לא הייתי מסוגלת שלא לעשות את הכימו. כי הבנתי שאני פשוט מחפדת מדי מההשלכות של לא לעשות אותו. קצת כי אני פשוט מפחדת למות, ועוד יותר, מפחדת ממה שזה עלול לעשות למשפחה שלי.
המשפחה שלי, הם כל הזמן ישבו לי בראש. לא יכלתי לדמיין את עצמי עושה להם דבר כזה.
ובו בזמן, כל מני אנשים מסים לשכנע אותי לא לעשות משהו שיכל להזיק לגוף שלי בזמן הקרוב אמנם אבל לתת תעודת ביטוח רצינית לי ולמשפחה שלי.
כמובן שאי אפשר להבטיח שום דבר. אבל ידיעה שיש סיכוי מאד גדול שיופיעו לי פשוט גרורות אלימות בגוף זה לא משהו שאני יכלה לצפות מההורים שלי פשוט לחיות איתו.
החדרה הגדולה היתה כי לא הסכמתי לקבל את הפחד שלי מהסרטן וממה שהוא עלול לעשות להורים שלי.
כי נלחמתי עם עצמי.
כשאני חושבת על זה, האמת… אני בכלל לא מפחדת מהמוות. לא, לא מהמוות אני מפחדת. אני מפחדת למות בצורה טיפשית ולא אחראית שתפגע בסובבים שלי.
אני לא מפחדת שסבים שלי ימותו, אני מפחדת שהם ימותו בבידוד מקורונה.
וכמובן שכל מה שאני מפחדת ממנו עלול להתגשם.
אני לא עושה היום את הכימו מתוך פחד, אין לי פחדים בזמן שאני שם. אבל הפחד כן הניעה אותי.
ולפעמים זה בסדר שהפחד יניע אותנו לעשות משהו אם המעשה הזה מונע מאיתנו חיים בחרדה.
פחד זה שער.
אני תמיד אומרת
פחד זה שער. ולאן הפחד הזה מוביל אותי?
כשאני מתעמקת בו אני פשוט מגיעה למקום מאד פשוט. כולנו חלק מריקמה אחת, אור, תודעה. החוסר נפרדות הזה, זה השער שהפחד הזה מוביל אליו.
לנשום לתוך זה, להזכר.
מעבר לתופאות לוואי שאני חווה כרגע, לכאבים ולשיעמום שבלהרגיש רע לאורך זמן.
אם אני נושמת לתוך הפחדים שצפו בי בחודשים האחרונים אני פשוט מרגישה את הביחד האין סופי של כל מלקולה על פני האין סוף.