הכי קשה להגיד שאת פוחדת
שיש משהו בעולם שמפחיד אותך
השלב הראשון זה להודות שקיים פחד כלשהו, עבור עצמך כמובן.
השלב השני זה להבין איזה פחד זה, שוב עבודה עצמית זה המכנה המשותף פה לשלבים.
השלב השלישי להכיר בקיומו של הפחד הזה בהקשר שהוסק בשלב הקודם.
כלומר להכיר בזה שיש לי פחד מלעבור עוד ניתוח.
השלב הרביעי זה לפרק את הפחד הזה כמה שניתן, ממה בעצם אני מפחדת? האם זה מפעולת הניתוח? האם בכלל מהמשמעות למה אני עוברת עוד ניתוח? או בכלל הפחדים הרגילים של ניתוח?
השלב החמישי זה לחפש דרכי פעולה להתמודד עם הפחד. לפרוק אותו בכתב? לדבר עליו? להתחמק ממנו?
אז לקחו כמה ימים לגבש דעה.
בהתחלה לא הבנתי שאני מפחדת, ועניתי לאנשים שעדיין לא גיבשתי דעה. אחר כך הבנתי שיש פה פחד, שיש פה סוג של קושי.
הבנתי שזה לא הפחד מהניתוח עצמו אלא יותר פחד ממה שהוא מסמל עבורי.
החמרה במצב הרפואי שלי בתוך תקופת זמן יחסית קצרה, שנה וחצי מהניתוח הקודם שבו לא נראו הנגעים וההידבקויות האלו כלל. חצי שנה מהאשפוז הקודם שלי שגם במהלכו לא נראו הנגעים האלו בבדיקות, חודשיים מאז האשפוז האחרון שבו היה ברור, לפחות לי, לאן כל הסיפור הזה הולך. וכמובן השבועיים האחרונים שלי שהיו פשוט סיוט כאבים מתמשך.
הבנה שאני לא מגיבה לטיפול ההורמונלי בצורה אופטימלית ולכן ההשפעה חלקית.
ובגדול באסה שזה קורה שוב, כי וואלה, נשבר לי מלהיות חולה.
אז עכשיו אני בשלב החמישי, כמובן שניסיתי להתחמק מזה ולהדחיק את זה. אבל לשמור דברים בבטן עושה גזים ופחות מתאים.
אז החלטתי לכתוב את זה ולפרוק את זה שחור על גבי פוסט.
משקשקות לי הביציות (פיזית).
זה מפחיד אותי נורא הניתוח הזה.
מפחיד אותי שאין פתרון נורמלי אחר לכאבים האלו.
מפחיד אותי שבסופו של יום אני נשארת לבד בתוך הגוף הזה, ואם זה יהיה לחינם אני אשלם גם על זה.
מפחיד אותי שאני מגדלת מפלצת אנדו בתוכי ולא ברור לי ממה היא ניזונה (מלבד פיצה כי פיצה זה החיים עצמם) ומהיום קראו לה EndoMonster.
מפחיד אותי ששום דבר לא יעזור יותר ואני אצטרך לשדרג את הגרסה של סף הכאב שלי פשוט.
עכשיו מגיע השלב השישי, והאמת?
בא לי פיצה אחרי כל הדיבורים האלו.
אני אלך לאמץ את השלב השישי בתוכנית.