5/9/2005 – מילים שכתבתי מתוך יומני האישי .
"מהיום שחזרתי מהודו, החיים שלי השתנו מן הקצה אל הקצה, אני אפילו לא יודעת לתאר את מה שעברתי, חייתי על זמן שאול. בלי יום, בלי לילה, בלי עבר ובלי עתיד. רק קולות רקע מדברים ובלתי פוסקים, רק חוסר ידיעה מתעתע. וזה היה מפחיד הרגעים האלו, הימים האלו. היו ימים שהרגשתי שכל היום אני נמצאת על איזו קרוסלה משונה עולה ויורדת, עולה ויורדת. עולה בזמן למחוזות רחוקים,יורדת אל תהומות הנפש, ואז יצאו כל הפחדים, הפחד להיעלם ופשוט לא להיות, הפחד להזיק לעצמי, הפחד מהפחד, הפחד מהשוני, והפחד מהשפיות. הלילות ההזויים שבהם הייתי מתעוררת באמצע הלילה ולא מצליחה להרגיש את הקיר, ידי נבלעת. והמועקה, המועקה שבלב. בשבועות הראשונים גיליתי ממש גוש במרכז העצבים, בצד השמאלי של השד הימני, פחדתי נורא,מיד התחלתי לדמיין כל תסריט אפשרי,הגוש נעלם בעזרת מגע ידיה של המטפלת שלי, ויכולתי שוב לנשום לרווחה.
דחיתי את הקץ, פחדתי לבקש עזרה, היכולת המוטורית שלי נפגמה, הידיים שלי רעדו, כל הזמן פחדתי שיקרה לי משהו, שעוד רגע אני אפסיק לנשום ואף אחד לא ירגיש. אבל את מה שהרגשתי מבפנים אף אחד לא יכל להרגיש. מבחוץ אי אפשר היה להבחין שחל בי שינוי קיצוני ושאני זקוקה לעזרה. בוקר לפני שנסעתי לחדר המיון בצפת, הכל נראה כרגיל, קמתי מוקדם והלכתי לעבודה במטבח בקיבוץ(זה היה חלק מסדר היום שקבעתי לעצמי). עמדתי שם בערך שעתיים וחתכתי ירקות, פתאום נתקפתי חרדות, פחדתי שאני עלולה לפגוע בעצמי עם הסכין. נבהלתי נורא, עזבתי את הסכין בידיים רועדות ויצאתי החוצה, הלכתי לאחותי ואמרתי לה שאני לא יכולה להישאר לבד,שאני מפחדת לפגוע בעצמי, היא קראה לאבא שלי,הוא לקח אותי איתו לראות שתילים ואיפה אפשר לקחת אדמה. עד הערב החזקתי מעמד .
בערב כבר הייתי מרוקנת לגמרי. התקשרתי לפסיכיאטרית המחוזית ואמרתי לה שאני צריכה עזרה ושאני במצב חירום, היא אמרה לי לפנות מיד למיון. ישנתי בבית של ההורים, בבוקר שלמחרת אימא ואחותי לקחו אותי לחדר המיון בצפת. ההתדרדרות קרתה מהר. בבי"ח חיכינו, נכנסתי לדבר עם הרופאה, לא הייתי מסוגלת לדבר ברצף. הפסיכיאטרית רשמה שאני מעוניינת לפגוע בעצמי, ושהמצב יכול רק ללכת ולהתדרדר. היות ולא היה מקום במחלקה הפסיכיאטרית בצפת, נסענו ל"מזרע". עד היום אני כועסת על זה שהיא רשמה שרציתי לפגוע בעצמי,זה פשוט לא היה נכון. זה שהלכתי לאיבוד בזמן ובמקום והתמלאתי פחדים וחרדות, לא מצביע בכלל על כך שרציתי לשים קץ לחיי. פשוט לא הייתי מסוגלת ברגע של חולשה נפשית לתאר את התחושות והרגשות שלי, והרופאים פירשו את המצב שלי לכיוונים לא נכונים.
אחרי שבוע במחלקה סגורה ב"מזרע", שמתוכם הייתי שלושה ימים בבידוד ובהשגחה (כי פחדו שאנסה לפגוע בעצמי). בתנאים די מבזים ומשפילים. עברתי למחלקה בצפת. בבי"ח בצפת כבר התייחסו אליי כמו אל בן אדם ומהר מאוד התחלתי לחזור לעצמי ולהרגיש את עצמי. בחודש שבו התאשפזתי, עברתי חוויה קשה, פיזית ונפשית, ואפילו טראומתית. אבל הייתי חזקה, כל העוצמה והכוח שבעולם נמצאו בתוכי, ואת זה אף אחד לא יכל לקחת ממני. לרגע לא ויתרתי על האהבה שלי ליוגה, לחיים, לצחוק ולציור. היום חמישה חודשים אחרי השחרור מבי"ח, אני מביטה לאחור,יכול להיות שאם הייתי פונה לעזרה בזמן, לא הייתי מתאשפזת, אבל את הנעשה אין להשיב. ואולי ניתנה לי הזמנות שנייה, לבחור מחדש, לגלות את עצמי, לדעת לתת, ולאהוב ".
היום 11 שנה אחרי. אני יושבת כאן וקוראת את המילים הכואבות והחזקות שכתבתי. מתבוננת בתהליך המדהים שעברתי עם עצמי. מאז היו לא מעט נפילות, משברי דיכאון והתקפי מאניה. אבל היום אני עומדת איתנה מול מצבי הרוח המשתנים, והמצב יציב, המצב טוב. ויותר מזה: אני עובדת ומתפרנסת בעבודה שמעריכים אותי ומקבלים אותי כפי שאני, אני בתהליכים של הקמת עסק עצמאי משלי לציור מנדלות. בניתי לעצמי מעגלי תמיכה של חברים, משפחה ומטפלים שונים. אני יוצאת לעולם ועושה את זה בגדול. אני מתבוננת בעצמי איפה הייתי אז, ילדה קטנה ומפוחדת, ואיפה אני היום, אשה חזקה ועוצמתית, שלא פוחדת להגיד את דברה לעולם, שלא מתביישת בעצמה. בעודי יושבת פה וכותבת מילים אלו, דמעות עולות בעיניי, מעולם לא חשפתי ככה את עצמי,אפילו לא בפני האנשים הקרובים אליי ביותר. כולי תקווה שהחשיפה הזו תעזור לכמה שיותר אנשים. אז אם אתם מרגישים תלושים עכשיו, פנו לעזרה, אף פעם לא מאוחר, ואם אתם מכירים מישהו שהלך לאיבוד,תתנו לו יד ותפנו אותו לעזרה מקצועית, עזרו לו למצוא את הדרך, לראות את האור.
[youtube 7UAnc7lqJjM nolink]
