פו הדב/ א"א מילן

פו הדב, דובון חביב ונחמד. יש לו המון חברים וכולם אוהבים אותו. יש לו פילוסופיית חיים מבוססת, יש לו בית משלו, הוא מלקק דבש (…) והוא כמעט תמיד שמח. לא זה מה שרצינו?

אז קודם כל, אני ממליצה לקרוא את הספר. המקורי, בגירסה המלאה, כמובן. יש גירסה לגדולים…

42797

..

מיהו פו הדב?

פו הדוב הוא בסך-הכל דובי קטן ומסמורטט ששייך לילד העונה לשם כריסטופר רובין. כל מה שקראנו היה מן המצאה – סיפור על אותו דובון צעצוע. והנה הוא הפך לדמות חיה ואהובה ומשמחת בזכות ההאנשה שלו. הנה הוא קם לחיים בזכות אהבתו של אותו כריסטופר רובין. הסיפורים עליו הפכו אותו למודל לחיקוי ולדמות אהובה על הילדים. וכי לא אמר הנסיך הקטן: רק הילדים יודעים מה חשוב? אז במקרה זה הוא בהחלט צדק…

פו הדוב, כשהוא משתעמם – הוא הולך לבקר חברים. הוא לא יושב בביתו לחכות. הוא תמיד רוצה לדעת מה שלום האחרים. הוא רוצה לדעת איך הם מסתדרים. אולי חסר להם משהו? אולי הם זקוקים לחברה? הוא יוצא לעתים אל חזרזיר הדאגן תמיד, לאיה החמור המקטר והפסימי. ואם הם עסוקים – הוא יבקר את הינשוף החכם (בעיני עצמו).

אם דבר-מה משתבש, יושב פו עם חברים ומנסה למצוא פתרון. הכל בכובד ראש וברצינות, שאולי לנו היא נראית מוגזמת. אבל בסוף הכל מסתדר לו. ואם לא – לא נורא! הוא יישב שוב וינסה למצוא פתרון אחר.

כשהוא רואה מישהו הנמצא בצרה – הרי שהוא יטריח את כולם למען יסייעו. לעולם לא יאמר לעצמו: "ומה איתי, לי לא קשה?", תמיד בתנועה, תמיד מנסה דברים וגם אם לנו זה נראה משעשע. הרי אין רציני מפו הדב. הכל חשוב. אפילו הדכאונות הכרוניים של איה החמור. זה לא "גוזל אנרגיה" ממנו. הוא חושב, הוא מתייעץ, הוא משתף והוא בודק. בלעדיו, הרי כל הדמויות האחרות שקופות וחסרות משמעות. הוא? הוא קיים מאוד. הוא יוצא, עוזר, מצטער בשביל האחרים. והוא מלקק דבש…

הדמות שמנגד – היפוכו של פו – הוא איה החמור. נכון שבעינינו הוא משעשע. אבל הוא אומלל בלי סוף. פילוסופיית החיים שלו היא: אם באו לבקרו – זה בוודאי היה בדרך לאנשהו. אם עשו משהו עבורו, זה מפני שהשתעממו. אם נתנו לו משהו, זה במקום לזרוק את זה, אף אחד לא אוהב אותו. אף אחד לא דואג לו. הוא משעמם ולא מתעניינים בו כלל. רק לאחרים יש מזל – כולם אוהבים אותם.

חמור..

ציפורה בראבי
בין המילים - על ספרים, על סופרים ועל משוררים, על חינוך וגם פוסטים אישיים