"פורים זה קפצונים ומגילה, פורים זה משלוח מנות ומסיכה, פורים זה להפתיע וליהנות, פורים זה החג שלפעמים רואים לבנות". (מתוך "רשעות בפרג" / הרשע המן, הוצאת מדי)
לאחרונה ביצעתי מחקר. מחקר מקיף, איכותי ומצוץ מהאצבע. האצבע שלי כמובן.
במחקר זה נבדק הקשר, המעניין יש יאמרו, בין התחפושת על מרכיביה השונים, לבין השלב בו נמצאים חייו של המתחפש.
במסגרת המחקר שזה עתה סיימתי, העליתי בחכתי הקצרה מספר מאפיינים המעידים באופן ברור, כי קיים קשר ודאי בין תיחפושו של האדם הממוצע, למיצובו בשלבי החיים.
להלן הסקירה, ברשותכן/ם/ן+ם, תודה.
נתחיל בהפתעה. שנות הילדות מהוות דווקא את שנות השגרה. השגרה מתממשת בעיקר כאשר המתחפש הינו הילד הלא – בכור של המשפחה. ילדים מתחפשים למה שהתחפשו אחיהם הגדולים בשנה שעברה. בכל שנה אותה תחפושת וכך הלאה והלאה במעגל אינסופי. תרבות של העברה, שיתוף, סטגנציה יצירתית. כל זאת עד לתקופת העצמאות.
תקופת העצמאות מתחילה בתת-תקופה המאופיינת ב"לא רוצה להתחפש" ובוז הפגנתי כנגד התופעה כולה. עד מהרה מתפכח הבז אך לא לחלוטין. לפתע משתלטת עליו יצירתיות יתר, תעוזה ופריקת כל עול. יציאה כוחנית ממעגל התחפושות הקולקטיבי אל תוך המעגל האישי, האינדיבידואלי, אשר באה לידי ביטוי בתחפושות צעקניות, פסיכודאליות וזרחניות עד כדי סנוור. המתחפש משלב סגנונות שונים בעל כורחם, תחפושותיו חסרות קו מגדרי אחיד, אך בעלות קו מנחה ברור: אני מטורף-עשרה וזה קורה עכשיו!
כאשר עקומת המרד מתחילה להתרכך, הופך המתחפש המתבגר להיות "המתחפש המסתתר": רווי הוא שכבות של בדים, צעיפים ומה לא. עוטה מסיכות אטומות אשר מכסות כל שערה, חצ'קון ונים. אומר הוא לכולם באילמות מוחלטת: "לא תראו אותי, לא תדעו מי אני, לא אפזר ולו רמז אחד, כזה אני – לא אני!"
השלב שמסיים את שלב ההסתרה הינו השלב שהתחפושת יוצאת אל החיים האמיתיים. היא ירוקה על פי רוב וקוראים לה: "החייל". תקופה זו נמשכת כשלוש שנים פחות או יותר.
במסגרת תקופה זו, בוחר החייל להתחפש בפורים לתחפושת אשר תבליט את היותו מחופש יתר, או "מחופש פורטה". על פי רוב לוקח הוא לאחותו את כל מה שהשאירה במדף האחורי המאובק. קרעי חולצות, מכנסונים קצרצרים וכמובן גופייה אשר מבליטה את הקימורים. כי חייל מחופש ללא קימורים מסוקסים, פשוט פספס את כל העניין.
משפשט החייל מדיו והצטרף לגוף לימודי מכובד או למכללה כלשהי, מתחיל הוא להביע עצמו בתחפושות עם אמירה, עם קצת טוויסט, כך קוראים לזה. משהו מחוכם כזה, קופרייטרי כזה, מצחיקול – סופיסטיקייטד כזה, שמעיד על עומקו המוחי. תחפושת סתמית לא תעבוד כאן ותגרור אותו למיקום נמוך חברתית בשלב זה של חייו. התחפושת תהיה מינימאליסטית, בעלת אביזרים בודדים, לעיתים עם כתובית מצורפת, המדגישה את ייחודיותה.
פרחי אהבה החלו לנצנץ וחברנו התחבר לבחירת ליבו ואף התחתן לה. לא שם לב הוא לאותיות הקטנות בכתובה והנה מוצא עצמו מתחפש לגחמותיה של יקירתו. הוא אוהב את רעיונותיה, את תבונתה ההיתולית, מפרגן למוחה היצירתי. תחפש אותו חברתו כרצונה, בדמותה, בצלמה. והוא.. עושה כדברה. אוחז הוא בפסוק: "וכי תלך אחריה, מטופש ככל שתהא, כך תלך היא עימְך, יש אומרים אפילו עד המיטה".
משנולדו ילדיהם הקטנטנים, יפקוד משבר את מוסד התיחפושין. אם יצליח להביא את עייפותו אל רחבת התחפושות, יעשה זאת כאשר לבוש הוא בג'ינס השונה במעט מג'ינסו היומיומי, יחבוש כובע טיפשי ויטביע עצמו בבירה תוך כדי שיציץ בצג הנייד הקורא לו לחזור הביתה כי "הם בוכים".
לקראת סיום, נציץ עוד מעט לשלבים הבאים. שם נזהה כי התהליך ממשיך, הורים משוחררי עכבות בייביסיטריות מגלים שוב את תאוות התיחפוש. הם מתחפשים ומסתירים את הקימורים, הם מתחפשים ומאטים את הריקודים, מתאימים את הכסוּת אל המהות היומיומית. שכיחוֹת הן התחפושות הזוגיות הזהות ותחפושות נוסטלגיות, אשר מחזירות במעט את המתחפשים הותיקים אל מחוזות נושנים.
עד כאן המחקר שביצעתי, מקווה שהחכים במעט ואם לא, לכו תתחפשו במקום אחר.
פורים שמח!
