בדעת המיעוט, בדוח הביניים של ועדת שניט, מופיעים באריכות רבה דברים של חברת הוועדה, ד"ר דפנה הקר שמחקרה לוקה בשיקוף המציאות הסוציולוגית הנוכחית ובעיקר בראיית המציאות הרצויה.
נכון להיום, לקראת פרסום המסקנות הסופיות של הוועדה, פרופסור שניט נכנע ומקבל את עמדתה של ד"ר הקר מסיבות לא מקצועיות, מוכן לקבל סעיף חדש (9ג') הממשיך ואף מלבה את התחרות הנוראית בין ההורים על ההגדרות ההוריות (במקום הגדרת המשמורת תבוא הגדרה חדשה של הורה עיקרי, הגדרה קשה יותר שתביא בעיקר למאבקים קשים וממושכים יותר בין ההורים בבתי המשפט) ובכך פועל בניגוד לטובת הילד.
קראתי בעבר חלקים גדולים ממחקרה של ד"ר הקר, כאב גרוש לא יכולתי להישאר אדיש לנאמר בו ופניתי בבקשת הסבר בנושא זה למנחה המחקר, פרופסור רונן שמיר (אב גרוש בעצמו בהסדר של משמורת משותפת) אשר כתב לי:
"המחקר של דפנה הוא בעצם כתב ביקורת נוקב כנגד המשטר המשפטי הנוהג בישראל בשאלת המשמורת המשותפת, החל מעורכי דין ומגשרים שמרתיעים גברים מלמצות את רצונם במשמורת משותפת, עובר לבתי הדין הרבניים ובתי המשפט למשפחה וכלה בבית המשפט העליון. דפנה כתבה מעמדה התומכת תמיכה מלאה במודל המשמורת המשותפת ומראה את הכוחות הסוציולוגיים והמשפטיים הפועלים בשדה כמעכבים שלו, טענתה היא בדיוק הפוכה למה שהסקת: יש בארץ הרבה אבות שלא מסוגלים להתחיל בכלל לחשוב על משמורת משותפת בגלל כוחות חיצוניים אלו".
הלוואי ודברי מנחה העבודה, פרופסור רונן שמיר, היו באים לידי ביטוי עבודתה של ד"ר הקר בעבודת הוועדה!
כאב גרוש, פעיל להשגת הורות משותפת בחקיקה ובחברה, קראתי חלקים נרחבים מן המחקר, ונדהמתי לקרוא את ממצאיו, אך בעיקר הופתעתי שעדיין מצטטים מחקר זה בפסקי דין רבים, והמחברת אף יושבת בוועדת שניט ומציגה את מסקנות מחקר מיושן ואנכרוניסטי זה בפני חברי הוועדה ובעצם מקבעת את המסקנות השגויות של מחקר זה, וגורמת נזק רב למטרת הוועדה שהיא לקדם את מדינת ישראל בתחום זה לשנות ה-2000, בדומה למצב השורר בעולם כולו.
נקודת המבט של המחקר היא הסוציולוגיה של המשפט, אשר בוחנת את המציאות החברתית בכל הנוגע לדפוסים שונים של מימוש אחריות הורית כפי שהם מתקיימים בפועל בישראל.
ברשותכם, אציין מספר נקודות לגבי מחקר זה שבעיני הן חשובות ומהותיות ובעצם פוסלות לחלוטין תוכן מחקר זה בהקשר של המציאות הנוכחית.
ראשית אציין שהמחקר מתעד מציאות של השנים 1996-2002. מסקנת המחקר, שהתבסס על נתונים מ-360 תיקי גירושין מלמדת על דומיננטיות בלתי מעורערת של משמורת-אם, שנקבעה בלמעלה מ-90% מהמקרים. החוקרת קובעת שאחוזים אלה גבוהים במקצת מאלו שנמצאו במדינות שבהן בוטלו החזקות המעדיפות אמהות כמשמורניות ושהדומיננטיות של משמורת-אם עולה בקנה אחד עם התפיסות הרווחות בשדה לגבי 'אמהוּת'. על-פי תפיסות אלה 'אמהוּת' היא מהות מובחנת מ'אבהות' ועדיפה עליה בטיפול ובדאגה לילדים.
מסקנות ידועות מראש
אין לדעתי ויכוח על המידה הכללית שנשים לעומת גברים נכונות לקבל על עצמן את האחריות לילדים. מרבית הגברים לא נוטים לבקש אחריות משותפת לילדים.
אולם, לטעמי האישי, יש כאן מצב שבו לוקחים נתונים שנקבעו על סמך מציאות מסוימת, עושים מהם מחקר ומסיקים מסקנות ידועות מראש.
כידוע, מדינת ישראל היא אחת המדינות האחרונות שעדיין קיימת בה חזקה אוטומטית למשמורת אם המכונה "חזקת הגיל הרך". סעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות אומר "לא באו ההורים לידי הסכם כאמור בסעיף 24, או שבאו לידי הסכם אך ההסכם לא בוצע, רשאי בית המשפט לקבוע את העניינים האמורים בסעיף 24 כפי שייראה לו לטובת הקטין, ובלבד שילדים עד גיל 6 יהיו אצל אמם אם אין סיבות מיוחדות להורות אחרת". סעיף זה הוא המשמעותי והמשפיע ביותר לגבי החלטות בנושא משמורת ילדים במדינת ישראל.
האם החוקרת לא העלתה במחשבתה את האפשרות, שלנוכח מציאות חקיקתית זאת, ניתן לנבא שאבות לא יהיו משמורנים ברובם הגדול של המקרים?
ברוב רובם הגדול של המקרים חזקת הגיל הרך לא באה לידי מימוש כי האבות בכלל לא תובעים משמורת או משמורת משותפת בהכירם את החוק במדינה.
קיימת מציאות (עצובה, מרגיזה ואולי גם גזענית) והולכים ועושים מחקר בשאלה מה המציאות הרווחת לגבי משמורת במדינת ישראל. האין הדבר מגוחך?! האם המשחק אינו מכור מראש?!
לכן שגתה המחברת, כשחיפשה את ההכרעה "משמורת משותפת" בבתי המשפט. הרי מה שעניין אותה זו המהות – עד כמה אבות לוקחים חלק באחריות ההורית – והדרך בה סיווגה את הנתונים נתנה תוצאה מעוותת ומטעה.
סיבה ותוצאה
"נמצא כי חלופת המשמורת המשותפת היא זניחה ואין כמעט מאבקים משפטיים סביבה".
שוב נוטה ד"ר הקר לבלבל בין סיבה ותוצאה. עמדתן המוצהרת של מערכת הרווחה ומערכת המשפט, והנורמה שהשתרשה בישראל בעקבות זאת, היא ש"משמורת משותפת אינה מקובלת".
על-רקע זה, הסדרים רבים בהסכמה וגם שלא בהסכמה, מחלקים בפועל את האחריות ההורית במידה משמעותית המתקרבת למשמורת משותפת, מבלי שההסדר מוגדר כמשמורת משותפת. טועה ד"ר הקר כשהיא מחפשת את ההגדרה "משמורת משותפת" בפסק הדין. היא הייתה צריכה לחפש את המידה שבה נושא כל הורה באחריות ההורית ומשלא עשתה כך, לא הביאה תוצאות מהימנות במחקרה.
אבות אשר מכירים את המצב בשטח ומקבלים הסבר מעורך דינם שבבתי המשפט בארץ לא יתקבל הסכם של משמורת משותפת ללא הסכמת האם, אזי מרביתם לא יגיעו לויכוח בנושא זה בבית המשפט וייכנעו כמוני להסכם הגישור.
בהתאם למציאות זו לא נהיר לי כיצד ניתן לקבל משפט שכזה: "במציאות, אין כמעט אבות המבקשים משמורת משותפת שהמשפט חוסם בפניהם אפשרות זו."
האם המחברת מציגה במחקר פסקי דין בהם קיבלו אבות שביקשו משמורת משותפת? כי אם אין לה דוגמאות לזה, ובזמנו לא היו פסקי דין כאלו, אז המסקנה שלה שגויה בצורה מבישה.
והנה המסקנה הקיצונית וחסרת האחריות של המחברת, כאמור על סמך מחקר שבסיסו שגוי מעיקרו:
"מיתוס זה, ביחד עם העדפתם של אבות רבים את הסטטוס של "הורה לא-משמורן", המותיר להם פנאי להשקעה בעבודתם בשכר ולפעילויות אחרות, הופכים את שאלת המשמורת ל"לא-שאלה" ואת המודל של משמורת-אם למודל מובן מאליו, שברוב המכריע של המקרים אינו נתון למשא-ומתן בין ההורים או להכרעת טריבונל שיפוטי."
בסך-הכל המחברת מנתחת כאן ניתוח סוציולוגי של החברה שלנו, הבעיה שאין כאן דיון ערכי האם המצב הנוכחי פוגע בקידום מעמד האשה, האם הוא פוגע בגברים, האם ראוי לפעול כדי לשנות אותו, ובעיקר איך הוא משפיע על טובת הילד.
גיא רוה
קבוצת הפייסבוק שלנו.