פוסט ניתוח – שבוע רגוע של החלמה

שלום חברים,

בבוקר הניתוח התעוררתי הרבה לפני הזריחה. לחץ… לחץ… לחץ…!!!

מצד אחד, רציתי שהזמן יעבור כבר וההמתנה תסתיים. מצד שני, כל דקה חולפת קירבה אותי לדבר, שממנו כל כך פחדתי. אני מאלה שלחץ מעורר להם את התיאבון, בעיקר למתוקים. מה לא הייתי ממוכנה לתת בתמורה לחפיסת שוקולד… אבל הייתי בצום, כמובן, מה שרק החמיר את אי-השקט שלי.

הניתוח עצמו הוא, מבחינתי, סוג של חור שחור. אני זוכרת שגלגלו את המיטה שלי לאולם שבכניסה לחדרי הניתוח. שלמה ליווה אותי, לחוץ לפחות כמוני. הרבה רופאים עמדו סביבי ודיברו, לא אלי, אלא עלי. ניסיתי לחפות על הלחץ בהומור, די עלוב, אני חייבת לומר. כמה דקות מאוחר יותר גלגלו את המיטה לחדר הניתוח (קור כלבים), שאלו אותי אם אני יכולה לעבור בכוחות עצמי, מהמיטה לשולחן הניתוחים (שאלה מעליבה כשלעצמה) ואז הצמידו לי מסיכה לפנים ו…זהו.

hospital3

כשפקחתי עיניים, כבר הייתי בחזרה במיטה שלי, במחלקה, מטושטשת כהוגן ובאופוריה. ההקלה בידיעה שהניתוח מאחורי, היא כמו תחושת ריחוף, טעון בטונות של אדרנלין. אם לא הייתי רוויה בחומרי הרדמה עד מעל לראש, בטח הייתי מתחילה לרקוד.

חוץ משלמה, אני לא זוכרת מי היה לידי. אמרו לי שדיברתי, אפילו לעניין, לא זוכרת כלום!

אני יודעת, מניסיונם של אחרים, שיום אחרי ניתוח מעודדים את החולה לקום מהמיטה ולעשות כמה צעדים. במקרה שלי, ההוראה הייתה לא לקום, למשך 48 השעות הראשונות אחרי הניתוח. על זה אומרים: תודה לאל על חסדים קטנים…

יומיים הייתי מחוברת לאפידורל, מרחפת בין ערות לשינה, מודעת למחצה למה שקורה סביבי.

עצה חשובה: תדאגו שמישהו יהיה אתכן בלילות הראשונים אחרי ניתוח. אורלי נשארה איתי בשני הלילות הראשונים. אני זוכרת שהתעוררתי מספר פעמים במהלך הלילות האלה ומצאתי אותה יושבת לידי, מלטפת אותי, או מעסה את כפות רגלי. תודה אחותי! קלעת בול למה שהייתי צריכה. גם בלילה השלישי עדיין העדפתי לא להישאר לבד. חברה קרובה שלי נשארה איתי, יותר בשביל תחושת הביטחון, מאשר בגלל צורך אמיתי.

בבוקר היום השני לאחר הניתוח, ביקשו ממני לפחות להתיישב ולהוריד רגליים לרצפה. בעזרתו של שלמה התיישבתי ו… הקאתי את נשמתי. לדברי האחות, זו תופעה נורמלית (גם אם מביכה…), תוצאה של חומרי ההרדמה שעדיין הציפו אותי.

באותה הזדמנות, החליטו שהגיע הזמן לנתק אותי מהאפידורל. המחשבה הראשונה שלי הייתה: אוי! עכשיו יתחילו הכאבים! אני שמחה להרגיע את כל מי שחושש מכאבים אחרי ניתוח בטן. המדיניות היום היא לא לתת לחולה לסבול. אחיות המחלקה ניגשו אלי מספר פעמים ביום, לוודא שלא כואב לי, ואם רק חשדתי שמתחיל כאב, מיד קיבלתי משככים.

48 שעות אחרי הניתוח, נגמרו התירוצים. קמתי מהמיטה והתחלתי להסתובב במסדרונות, בהתחלה בצעדים קטנים ובגוף מכווץ ומקופל (לא בגלל שכאב, בגלל הפחד שאולי יכאב…). מהר מאד התחלתי להתהלך בגב זקוף ובצעדים רגילים. מרגע זה, ההחלמה הייתה קלה ומהירה.

כשארזתי תיק לקראת האשפוז, לא שכחתי לארוז גם מייבש שיער, לק לציפורניים, תמרוקים מפנקים ובושם. ממש כמו יציאה לחופשה. בכל בוקר הקפדתי על שיגרת טיפוח, שעשתה לי טוב על הלב. שאף אחת לא תגיד לי, שבבית חולים, אחרי ניתוח, היא לא מרגישה מספיק טוב בשביל לחשוב על טיפוח. להיפך! תשמרו על טיפוח, תרגישו טוב!

hospital6 hospital7

כמובן שארזתי גם ערימת ספרים ואת האייפד שלי. הייתי בטוחה שאקרא המון ואצפה בסרטים. בפועל, הימים עברו עלי בבטלה מוחלטת, בין נמנום לנמנום. לא קראתי אפילו אות אחת והאייפד נותר כבוי.

לשמחתי, כל חברי היו ממושמעים להפליא ולא הטרידו בביקורים, בחמישה הימים הראשונים. לקראת סוף השבוע, כשקיבלו אור ירוק, הם התחילו להגיע במסות, שהבהילו את הצוות במחלקה. היו פעמים, שהגיעו בבת-אחת 15-20 איש, מצויידים בעוגות, פשטידות ופירות. היה חסר רק די.ג'יי למסיבה מושלמת.

מי שכן ביקרו במהלך השבוע, היו חברי הרופאים, שעובדים ברמב"ם, שהקפידו לקפוץ לביקור יום-יום. אחיות המחלקה חשבו, שאני לפחות מנכ"לית משרד הבריאות, לאור מצעד הרופאים שהתעניינו בשלומי.

לכל המבקרים שמביאים המון אוכל, הנה משהו שכדאי לחשוב עליו: בשבוע הראשון אחרי ניתוח בטן, מותר לאכול תפריט דייסתי בלבד. כל הדברים הטעימים שהביאו לי, נכנסו לקטגוריה של "אסור" והוחרמו ע"י האחיות. בשלב מסוים, התחלתי לחשוד שהן פשוט חומדות את העוגות ואת הפירות, שהועברו מיד לחדר הצוות. אני נשארתי עם התפריט הדייסתי, שהרס את מעט התיאבון שהיה לי. הבונוס: בלי להרגיש נשרו ממני חמישה ק"ג. הללויה!

עוד משהו קטן אחד: למשך חודש אחרי הניתוח, צריך לקבל מידי יום זריקה של מדלל דם בבטן. במהלך שבוע האשפוז, זה תפקיד האחיות. ככל שהתקרב מועד השחרור מבית חולים, היה לי ברור שהן מצפות ממני ללמוד להזריק לעצמי. חלחלה! אין לי בעייה שיזריקו לי, אבל המחשבה שאני אתקע לעצמי (או לכל אחד אחר) מחט לגוף, עשתה לי צמרמורת! שלמה הזכיר לי, שאמא שלי, פחדנית ידועה, נהגה להזריק לעצמה אינסולין מידי יום, בלי לצייץ. אם היא יכלה, אז גם אני…! למדתי להזריק. משהו שבחיים לא הייתי מאמינה על עצמי.

אגב – יש, כמובן, כדורים מדללי דם וניסיתי, כמובן, להמיר את הזריקות בכדורים. לדברי דר' עמית, אין להם ניסיון בכדורים כאלה עם חולים אונקולוגיים. בהתלבטות, אם להיות שפן ניסיונות, או פשוט להזריק, החלטתי שעדיף לי לדקור את עצמי.

6 ימים אחרי הניתוח, כשכבר התחלתי להתרגל ולאהוב את השגרה האיטית, בסגנון בית הבראה גריאטרי, שוחררתי לביתי. קצת יותר עייפה מהרגיל, אבל בלי כאבים ומרגישה מצוין.

אם אתם חושבים שאישפוז הוא רע הכרחי, אני יכולה להגיד היום, שזה הכרחי, אבל בכלל לא רע…

נתראה בפוסט הבא, רלי.

Post surgery: A relaxing week of recuperation

Hi friends,

On the morning of the surgery, I woke up much earlier than the sun. stress… stress… stress…!

hospital4

On the one hand I wanted time to go by and the wait to be over. On the other hand, every passing minute got me closer to what I was so scared of. I am one of those who get hungry when stressed, especially for sweets. What wouldn't I give for a chocolate bar… but, of course, I was fasting, which only increased my restlessness.

The surgery itself, as far as I am concerned, is a kind of a black hole. I remember that they rolled my bed to the hall by the entrance to the operating rooms. Shlomo accompanied me, feeling at least as stressed out as I was. Many phycians stood around me talking, not to me, but about me. I tried to  cover up my stress with humor. pretty poor, I must say. A few minutes later they rolled the bed to the operation room (super cold), asked me whether I could move from the bed to the operating table on my own (a somewhat insulting question), and then they pressed a mask to my face and… that's it.

When I opened my eyes, I was back in my bed, at the ward, completely disoriented and in euphoria. The relief in knowing that the surgery was behind me, was like floating in tons of adrenalin. Had I not been so saturated with anesthetics, I probabely would have started dancing.

Aside from Shlomo, I do not remember who was with me. I was told that I was speaking – to the point even – I remember nothing!

I know, from the experience of others, that one day after surgery, the patient is encouraged to get out of bed and take a few steps. In my case, the directive was, not to get up for the first 48 hours after the surgery. Thank god for small mercies!

For two days I was connected to epidural, floating between wakefullness and sleep, half aware of what was going on around me.

An important piece of advise: Make sure that someone stays with you during the first few nights after the surgery. Orly stayed with me during the first two nights. I remeber that I woke up a few times during those nights, and found her sitting next to me, caressing me, or massaging my feet. Thanks sister! You were tuned in precisely to what I needed. On the third night, I also preferred not to stay by myself. A close friend stayed with me, more for the sense of security, rather than because of real need.

On the morning of the second day post surgery, they asked me to at least sit up in bed and place my feet on the floor. With Shlomo's assistance I sat up and… threw my guts up. According to the nurse, this was a normal phenomenon (albeit embarrassing…), resulting from all the anesthetics that still flooded my system.

On that occasion, they decided that it was time to disconnect me from the epidural. My first thought was: Oy… now the pain will start! I am happy to reasure anyone who is afraid of pain, after abdominal surgery: Nowdays, the policy is not to let the patient suffer. The nurses in the ward came by several times a day, to ensure that I was not in pain. On the slightest suspicion that I was starting to hurt, I immediately recived pain killers.

Forty eight hours after the surgery, I had no more excuses. I got out of bed and started walking around the hallways, making small steps at first, with my body tight and bent. Not because I was hurting, but because I was afraid that it might hurt… Soon I was walking normally, with my back straight. From that point on, the recuperation process was fast and easy.

When I packed my hospital bag, I didn't forget to pack along a hair dryer, makeup, nail polish, products to pamper myself with, and perfume. I kept a beauty routine every motning, which made me feel good. Don't anyone tell me, that when she is in the hospital, after surgery, she doesn't feel well enough  to think about self care. On the contrary! Take care of your looks, and you will feel good!

Of course, I also packed a pile of books and my Ipad. I was sure that I would read a lot and watch movies. In reality, I passed the days dozing off. I didn't read even one letter and the Ipad remained turned off.

I was happy to see that my friends were surprisingly sidciplined, and did not visit during the first 5 days. Towards the weekend, when they got the green light, they started arriving in masses that frightened the staff in the ward. There were times that 15-20 people arrived at once, armed with cakes, pies and fruit. All that was missing was a D.J, and we would have the perfect party.

My phycian friends, who work in Rambam, did visit me during the week. They made sure to come by on a daily basis. Seeing the parade of doctors who were interested in me, the nurses in the ward must have thought I was the chairperson of the Health Ministry. At least.

To all the visitors that bring tons of food, here is something to consider: During the first week after an abdominal surgery, only soft food is allowed. All the delicious treats everyone brought me were immediately classified as "forbidden" and were confiscated by the nurses. At one point, I started suspecting that they were simply coveting the cakes and fruit, which were transferred at once to the staff room. I remained with the soft food, which ruined whatever little appetite I had. The bonus: I lost 10 pounds without effort. Hallelujah!!!

Six days after the surgery, just as I began to get used, and enjoy, the slow routine, geriatric-resort like, I was discharged home, a bit more tired than usual, but without any pain and feeling terrific.

If you think that hospitalization is a necessary evil, I can tell you today that it is indeed necessary, but not at all evil…

See you in the next post, Relly.

רומן עם הסרטן
הי לכולם. מזה מס' חודשים אני מנהלת רומן עם סרטן שחלות. חברה שעקבה אחרי מאז האבחון המליצה לי לשתף ואחרי היריון קצר נולד הרעיון של פתיחת בלוג. לא להיבהל! שם המשחק הוא: אופטימיות!