פוסט ליום השואה

יום השואה מתקרב.

יום עצוב וכואב. לכל אחד יש את הזכרונות הפרטיים שלו, סרט או סיפור או תמונות שנצרבו לו בלב.

אני תמיד חושבת על סבתא שלי.
.

סבתא הייתה בת 16 כשהמלחמה החלה. כל בני המשפחה שלה הבינו שמשהו רע עומד להתרחש אבל חששו לעזוב את ביתם. היא ואחיה ברחו יחד עם הפרטיזנים לכיוון רוסיה. שאר בני המשפחה נאלצו להישאר בפולין כדי לטפל באחותה החולה.

היום שבו היא ברחה, היה היום האחרון שבו ראתה את בני משפחתה.
שנים ניסתה לדעת מה עלה בגורלם.
שנים עד שגילתה שכולם הוצאו להורג.
סבא שלה, ההורים שלה ושתי אחיות. אף אחד לא שרד.

היא ואחיה נשארו לבד בעולם. וגם אחיה נפטר בגיל מאד צעיר.
.

סבתא לא סיפרה הרבה, לא אהבה לדבר על השואה. אלה היו פחות או יותר הדברים שידעתי.
כל השנים לא יכולתי שלא לשאול את עצמי, איך אפשר לחיות עם הכאב הזה, איך אפשר בגיל כזה צעיר להתמודד לגמרי לבד בעולם ולהמשיך הלאה עם הגעגוע האינסופי הזה למשפחה. לאמא, לאבא, לחיבוק, למילה טובה. והיא עשתה את זה. כמה כוחות היו לה. כמה חזקה.
.

היא התחתנה והקימה משפחה מדהימה ותמיד שמחה במה שיש לה, גם כשלא היה הרבה.
ואנחנו כאן, ממשיכים את החיים וזוכרים אותה תמיד תמיד.
ומזכירים לעצמנו כמה החיים חזקים מהכל.
.
מתגעגעת אליך סבתוש יקרה,
נזכור אותך תמיד באהבה