פוליקר בספר ראשון – "הצל שלי ואני" – צל שהוא שמש מאירה על מדף הספרים

בחורה עם מחשב נייד

הספר החדש של פוליקר "הצל שלי ואני" (בהוצאת 'ידיעות אחרונות'/'ספרי עליית הגג') הוא הפתעה אמיתית. ספר שהוא מעין קפסולת-זמן, קפסולת זמן-ילדות, זמן שנות החמישים, ספר שכתוב בפורמט של 'תמונות ילדות', בסצנות קצרות שנרקמות פריים-לפריים לסיפור-חניכה ישראלי, שבעצם מייצג דור. הספר מאוד 'מכאן' ומאוד 'מאז', ויחד עם זאת מביע ילדות-כלל-אוניברסאלית ועל-זמנית. הוא כתוב מרגש ואותנטי מנקודת מבט של ילד, שכאילו 'מציץ דרך חור המנעול' לאורך פרקי העלילה. העלילה משורטטת בשפה שמזכירה קצת משהו מהצבעים של הסופר איטאלו קאלווינו הנפלא ביצירתו 'הערים הסמויות מן העין', משהו מהויזואליה-הקולנועית של 'סינמה פרדיסו', קוסטריצה, קצת גם מאבי נשר ב'סוף העולם שמאלה' ו'הקיץ של אביה'. הספר כמו מתכתב עם רפרנסים של ילדות שמוכרים לכולנו, ספר שכתוב בעין רגישה, ספר ויזואלי מאוד, שהדובר בו הוא הילד שרואה הכל ומרגיש את החיים לפרטי פרטים, הילד שמפלס לעצמו דרך אל עולם המבוגרים ה'מתגלה' אך לא תמיד מובן, ה"קטנצ'יק" שמנסה לסלול לעצמו שביל-משלו במרחב החיים הצר והצפוף של הבית-השכונה-המשפחה. יש בספר כאב ויש בו הומור, יש בו מסתורין ויש בו חשיפה, יש בו עוני ואושר, שקט ורעש, שפע ודלות, שואה וחיים, משפחה ובדידות, שייכות ובדלנות, גלות ומקומיות, וכל זה במארג רב-קסם, שנקרא כמעט בנשימה אחת. ה'קפסולה' של פוליקר נוגעת בחוויות הילדות הכי ראשוניות: ביחסים בתוך המשפחה וב'חבורה', בהוויית ה'שכונה', במעשי הקונדס בחצרות, בתעלולים ברחובות, במשחקי הקלפים והכדורגל וב'התפלחויות'-לקולנוע (כי יש כסף רק לגרעינים, ולא לכרטיס-כניסה) ב'שוטרים וגנבים' ובשאר שלל ה'חוויות המעצבות', תוך מתן קול לדמויות (ול'אובייקטים') כמו האחות הגדולה, רקסי הכלב, אבא, אמא, חוף הים, ריקמת ה'גובלנים' של הילד שהוא "הילדה שאמא רצתה שתהיה לה" ועוד. הספר שזור צלילים וניחוחות בשלל שפות: עברית, יוונית, אידיש, לאדינו – חיבורים שמי שמכיר את המוסיקה של פוליקר מכיר אותם היטב, מ -"קול הגלויות ומכל הגלויות". יש בספר מספר תמונות בלתי נשכחות, כמו חתונת האחות שמתוארת בכישרון ובקסם רב וכמו חגיגת הבר-מצווה של האח מורדו (עמוד 100) סצנה שכתובה בעוצמה קולנועית ממש, שמשלבת שמחה משפחתית עם זיכרון-שואה קשה ואלים, סצנה שגרמה לי לעזוב את הספר ליומיים בשל עוצמתה (וכמובן לחזור אליו אחר-כך, להמשך הקריאה) הספר הזה מפתיע גם כי הוא חושפני מאוד וגם כי הוא רב-קסם מאוד, בעוד שכתב אותו מוזיקאי-עילוי ולא כותב-מובהק. הצילומים השזורים בספר גם הם מקסימים ותורמים לתחושת 'קפסולת הזמן' ול'אלבום הזיכרונות'. הספר הזה חייב להיות סרט. ולדעתי, הוא חייב להיות סרט של אבי נשר (או של ספילברג) הצל של יודפוליקר הוא השמש של מדף-הספרים המקומי החדש. מומלץ בחום!

תמונת עטיפת הצל שלי הספר של פוליקר