"אני חושבת שיש בך הרבה פוטנציאל לא ממומש". זה המשפט שמלווה אותי מאז שאני זוכרת את עצמי.
תמיד הייתי תלמידה טובה. כולם אמרו לי כל הזמן כמה אני חכמה, אינטליגנטית ושאני אוכל לעשות כל מה שארצה. יחד עם זאת, המורים תמיד הוסיפו ואמרו שאני "לא מנצלת את הפוטנציאל שלי".
לא הייתי צריכה שיגידו לי את זה, ידעתי את זה לבד. אך יותר מכך, הרגשתי את התסכול הזה בכל נים של הנשמה שלי.
ידעתי שאני יכולה להשיג יותר, ידעתי שהציונים שלי לא משקפים את הידיעות והיכולת שלי. ה"כמעט" הזה, ליווה אותי כל תקופת היותי תלמידה בבי"ס ואפילו באקדמיה. תלמידים וסטודנטים שעזרתי להם ולימדתי אותם את החומר קיבלו ציונים גבוהים משלי, ובחוסר צניעות אני יכולה להגיד שלא הגיע להם. הפוטנציאל שלי היה הרבה יותר גבוה!
היום אני יודעת שבכל מה שקשור לציונים שלי לאורך כל הדרך אחראים אתגרי ה"קשב והריכוז" שלי, ומאפשרת לי לסלוח לעצמי על השנים שעברו.
אך התחושה הזו של ה"כמעט" הזה, של ה"אבל אני יודעת שאני מסוגלת ליותר, איך אחרים לא רואים את זה" הפך להיות חלק מה DNA שלי. היום, בראיה לאחור ובניתוח של הדברים, אני יכולה אפילו להודות, שלפעמים זה אפילו גרם להשקיע פחות ולפעמים אפילו לא לנסות בכלל – כי מה הטעם?! גם ככה זה לא יישקף את הפוטנציאל שלי, גם ככה זה יהיה "כמעט" או "ליד".
היום אני גם יודעת ש"הצלחה" אינה קשורה לציון שקיבלתי במבחן או בתעודה, והיא אפילו לא מדד לאושר, וש"פוטנציאל" הוא לא מושג חד-חד ערכי שאפשר לכמת במספרים.
גם את השיעור הזה, כמו רבים אחרים, למדתי מבנותיי.
אם אמשיך בנתיב "חוסר הצניעות", אני גם יכולה להתגאות בכך שנולדו לי ילדות מאוד חכמות. מחוננות. ולא אני קבעתי את זה, אלא מבחני משרד החינוך.
כשהבנות שלי התחילו ללמוד בביה"ס האיזורי שליד הבית, ומיד היה ברור שהציונים או החומר הנלמד הם לא האתגר האמיתי שלהן. הציונים שלהם היו מושלמים או קרובים למושלמים, אך הן היו רחוקות מ"ניצול הפוטנציאל" שלהן.
לאחר שלוש שנים, העברנו את הבנות שלנו לבית הספר הדמוקרטי בהוד השרון. שם אין ציונים. שם למונח "פוטנציאל" יש פרשנות הרבה יותר רחבה מציון במבחן או התעודה. שם משתמשים במילים. פחות במספרים. שם מרימים את העיניים מדפים ומסתכלים לך בעיניים. בנשמה.
רק אז למדתי, שמיצוי הפוטנציאל שלי יש בו הרבה תוכן. כמה? אין סופי!
לכולנו יש המון רבדים. המון תחומים בהם עלינו לממש את הפוטנציאל שלנו על מנת להרגיש שלמים: לימודים, חברים, משפחה, חשיבה עצמאית, יוזמה ועוד ועוד תחומים שקצרה היריעה מלהכיל.
את השיעור הזה אני מנסה להעביר גם לכל חברי הקבוצות שאני מנחה בשומרי משקל. נכון, כולנו (גם אני, לפני 13 שנים) הגעתי לשומרי משקל כדי לרזות. אבל הבנתי שמדובר בכל כך הרבה יותר מכך.
רוב חברי הקבוצות שלי מכירים את ה"אקורדיון" של מי שמנסה רק "לחרוש למבחן כדי לקבל 100" – מתאמצים מאוד, עושים את הדברים בצורה מכנית, ללא באמת לספוג אותם, מבלי באמת לשנות. ואז "חוזרים לחיות רגיל". אך אם ה"רגיל" שלנו אילו אותם הרגלים שמראש הביאו אותנו לעודף משקל, אז סבירות כמעט מושלמת ששוב נחזור לשם.
וזה מה שהכי חשוב לזכור, לדיאטה, להורות, לחיים (כי לא באמת אפשר להפריד בין הדברים): הפוטנציאל שלנו להצלחה הוא אין סופי, יש לו מליון מדדים!
עוד למדתי שיש לנו נטייה "למרקר" את חוסר ההצלחה שלנו. את הטעויות שלנו (כנראה עוד שריד מהחינוך בביה"ס. ה Vים במבחנים היו תמיד בקטן, ואילו ה Xים ותיקון הטעויות תמיד בגדול ותמיד באדום). אם נתעלם מהפוטנציאל החיובי שלנו, ממה שאנו טובים בו, ממה שאנחנו מבינים שאפשר לעשות אחרת (כי לדעת מה הקושי הוא כבר חצי מהפתרון), הרי שאנו מפתחים לנו קרקע פוריה לגדילה חיובית, להתחזקות מהצלחות וכן – אפילו את הרחבת הפוטנציאל שלנו לתחומי הצלחה נוספים.
ובדיאטה, הירידה במשקל היא תמיד רק התוצאה של כל מדדי ההצלחה האחרים שלנו: שינוי הרגלים, שינוי החיים לחיים מלאים ופעילים יותר, הרצון שלנו כל הזמן להשתפר (וגם לדעת במה בדיוק), למצוא שותפים אמיתיים לדרך, להרגיש טוב עם עצמנו רק מעצם התהליך והעשייה (גם אם לא ירדתי השבוע!).
אז הבת שלי לא מקבלת יותר 100 במבחנים. אין לזה שום ערך. כי מה אפשר ללמוד רק מציון במבחן? שאת מושלמת? שאת לא צריכה יותר ללמוד את החומר הזה? שאת יכולה לנוח על זרי הדפנה?
אם זו הפרשנות שתהיה לנו, על כל "100" שנקבל – זהו מבחינתי ה"פוטנציאל הכי לא ממומש".