פוטוגניות של מוות, אסטטיקה של טרגדיה

האם יש דרך נכונה לצלם אסונות וטרגדיות?

Fabienne Cherisma. Photo: Nathan Weber
Fabienne Cherisma. Photo: Nathan Weber

בשבוע שעבר סערה זוטה  לגבי התמונה הבאה, תחת השאלה זיוף או לא זיוף? כתבתי על כך בפוסט הקודם.

World Press Photo of the Year 2012 by Paul Hansen.
World Press Photo of the Year 2012 by Paul Hansen.

התמונה צולמה במסע ההלוויה, ע"פ הזוית אפשר להנחש שהצלם עומד קרוב מאוד, ונראה שעוד שניה ידרסו אותו האבלים. במיומנות ותוך כדי תנועה הוא מקפיא רגע בו פניהם של שני הקורבנות הקטנים חשופים, עדינים ושלווים, מוארים. משהו בתמונה הזאת כל כך מדויק, כל כך "נכון": בהרגשת הדינמיות של הצועדים, הבעות הפנים, בידיים המונפות ברקע,  וכאילו קירות הסמטה דוחסים את הצועדים כנחיל אדם, שבשל זוית הצילום נראית אין סופית.

במדיה הישראלית הכותרת שודרגו, כמו למשל: "האם 'תמונת השנה' של הלוויית ילדים בעזה זויפה?". זה מאפשר למי שקורה את הכותרת בלבד  לקטלג את הידיעה לג'אנר הפופולרי של עלילות הדם "שוב מאשימים אותנו בהרג ילדים שלא היה ולא נברא". ynet מצטיין ומעדיף להשמיט פרט שולי, כך: "תמונת השנה בעולם, של פלסטינים מתים, זויפה?"  למה לערב ילדים? אמפטיה זה לחלשים.

באף אחת מהכתבות לא מצאתי את שמות הפלסטינאים המתים האלה, גם לא אצלי. אז הנה הם: סוהייב ומוחמד חג'אזי.


18.2.2012 "מקורות פלסטיניים דיווחו כי שני ילדים נהרגו הערב בתקיפת חיל האוויר בבית לאהיא בצפון רצועת עזה. מדובר בשני אחים – סוהייב ומוחמד חג'אזי, בני שנתיים וארבע. נוסף להם נהרג גם אביהם, פואד חג'אזי".

האיכויות של התמונה הזו מתבהרות כשמשווים אותה לתמונות של צלמים אחרים מאותו ארוע:

Photo: Associated Press
Photo: Associated Press

בתמונה הזו למשל ניתן להבחין בצילם של הצלמים על ראשוני הצועדים, אותם האבלים מהתמונה הקודמת הצועדים תחת שמש קופחת ולא פוטוגנית. אפשר לדמיין את גדוד הצלמים המקדימים את התהלוכה, גבם לכיוון ההליכה, והם מצלמים ללא הרף בקלות של העולם הדיגיטלי, מקווים לתפוס תמונה יפה. אף אחד מהם לא שלח למערכת העיתון שלו תמונה יפה כמו של הנסן, המוות בפריים שלו יפה יותר.

נעבור לאזור אסון אחר: האיטי. הנערה שבתמונה, פביאן, שרדה את רעידת האדמה ונורתה למוות בעת שהשתתפה בביזה שאחרי רעידת האדמה שהחריבה את האי. היא שוכבת על השלל שלה – תמונות ממוסגרות של פרחים. כמו בהלוויה בעזה, קבוצת צלמים מנסה למצוא את הזוית הנכונה.

Fabienne Cherisma. Photo: Nathan Weber
Fabienne Cherisma. Photo: Nathan Weber

גם כאן צילם פול הנסן (הצלם מסמטאות עזה) תמונה שזיכתה אותו במספר פרסים, הפעם גם צלמים אחרים זוכים בהוכרה על "צילומי פביאן שלהם", וגם פה מתעוררת סערה.

Photo: Paul Hansen
Photo: Paul Hansen
Photo: Carlos Garcia Rawlins/Reuters
Photo: Carlos Garcia Rawlins/Reuters

מספר הבדלים בולטים בין התמונות של גרסיה והנסן: החיתוך כמובן, הנסון מכליל את הבוזזים שברקע בשלמותם. הזוית הרחבה בה מצלם הנסון יוצרת תחושה של מערבולת אליה נשאבת הסצנה הנוראית, החשיפה: הפרטים בבטון ובשמיים, העשן המודגש אצל הנסן יוצרים שוב תמונה "יפה" יותר (בלי להכנס לפרטים טכניים כנראה טכניקה דומה לתמונה מעזה, בקיצור הנסון משקיע בעיבוד ונוטה ל"אסטטיקה של יופי" בתמונות שלו).

אבל התהיות הגדולות שעוררה ההשווואה בין התמונות היו לגבי  השוני בתנוחת הגוף של פביאן. ע"פ ההסבר של הנסון הצלמים עמדו שם כחצי שעה, ובעוד הצלמים מצלמים עוד ועוד את פביאן בישת המזל,  הגיעו הבוזזים מתעלמים מנוכחות הצלמים בדקו אם יש דבר ערך כולשהו ליד הגופה. והגופה המשיכה להתדרדר במורד המשופע שהיה פעם גג של בית, עד שהגיעו בני משפחתה.

בחיפושי אחרי התשובה ל"מה זו תמונה טובה של סיטואציה האיומה" נזכרתי בתמונה של צלם המלחמות רוברט קאפה. היא מזכירה לי במשהו את התמונה מסמטאות עזה. גם בה מתקיימת תהלוכה של תושבים ברחובת הכפר/עירה , כשהצלם מקדים את הצועדים, מצלם בניגוד לכיוון ההליכה, מנסה למצוא "פריים טוב". האם אפשר לנחש את הסיפור שמאחורי התמונה ומהו "התפקיד" של הדמויות?

אולי תמונה נוספת מאותו נגטיב תעזור? גם בעידן הפילם היה צורך לצלם הרבה כדי לקבל פריים אחד טוב, גם אז היה דרוש גם כישרון וגם מזל להשיג פריים מנצח. איזו מבין השתי התמונות האלה של רוברט קאפה נבחרה על ידי העורכים וזכתה לדעתכם להכנס לספרי ההיסטוריה? מה עושה אותה טובה יותר?

הרקע: צרפת 1944, לקראת סוף המלחמה. לפני ואחרי התבוסה הגרמנית מתנערת האוכלוסיה המקומית ממשתפי הפעולה. "Une femme tondue" – הנשים הקרחות – הן נשים שהואשמו ב"שיתוף פעולה מיני" עם קצינים גרמנים. נשים אלה עברו טקסי השפלה פומביים  (ללא משפט כמובן). הטקס כלל גילוח שערות ראשן בכיכר העיר ומסע השפלה ברחובות, לפעמים בעירום. הנערה שבמרכז היא אחת מהן.
התמונה השניה היא שנכנסה לספרי ההיסטוריה של הצילום, למרות שיש קיצוניות ממנה, המתארות טוב יותר את הטקס המשפיל  (בארכיונים אפשר למצוא אלפי תמונות של טקסים אלה). אבל התמונה הזאת – יפה כל כך! תמונה יפה של השפלה. יפה על הדינמיות שבה, על תחושת התנועה הקפואה, על המבטים של המקרבנים לעבר הקורבן, והמבט האמהי החומל שלה לעבר תינוקה, כאילו לא קיים דבר אחר סביבה. כל דמות עומדת כאילו במאי נתן הוראות מדויקות. מעבר לכך התמונה מתעתעת: לרגע אין לדעת מה משמעות הארוע, ההשפלה מעודנת, ובד בבד עם הסלידה על "הבגידה" מעוררת התמונה רגשות אמפתיה כלפי האישה היפה שנושאת תינוק בידיה, אולי בשל כל אלה יחדיו היא המוצלחת שבין תמונות הג'אנר.

עד כאן הובילו אותי האסוציציות שלי, וכאן אמורה היתה לבוא פסקת סיום על האסטטיקה של האכזריות, אבל תאלצו לכתוב אותה בעצמכם.

יעל ברזילי
צלמת, כותבת, תושבת חוזרת, נקלטת, מתחבטת, אם, דיסלקטית (סוג של), מעורבת, חוקרת, מחפשת, מתקשרת, אופטימית עד כדי הדחקה. וגם קצת, תסלחו לי על המילה פמיניסטית.