"לקוח" החלומות שלי – מערכת הבריאות הציבורית

צועקת את החלום הכי גדול שלי, צועקת כדי שישמעו אבל בעיקר כדי שמשהו גדול יקרה

מחייכת מול המראה. צילום עצמי

פוגשת אותה פוגשת אותי, פנים אל מול פנים אישה בסוף החיים –

נכנסת לבית נחמד עם גינה וכלב, בסלון יושבים אב ושני ילדיו – בן ובת. האב, שלא הסביר עדיין עבור מה ביקש שניפגש מציג את ילדיו ואחרי היכרות קצרה אני מתיישבת, ממתינה.
הוא מתחיל לספר על אשתו, אישה בעשור החמישי לחייה, שנמצאת באותם הרגעים במיטתה. מזה שנים שגופה נמצא תחת מתקפה הולכת וחוזרת, זו מחלה שפרצה באמצע חייה והם כולם נאלצו להתמודד איתה. היא באה והולכת, תוקפת ונסוגה וחוזר חלילה. בכל אחד מהכיבושים שלה לקחה עימה עוד פיסת תקווה ועוד איבר חיוני, השאירה אחריה רק אש ותמרות עשן.
אני לא מצליחה להבין את בקשתם ובלבול גדול עולה בי, הרי אֶם המשפחה ככל הנראה נמצאת בסוף דרכה ובמה אני כבר יכולה לעזור? מבקשת להתמקד ואב המשפחה מציע שאפגוש אותה.

עולה לקומה השנייה ושם במיטה שוכבת אישה קטנה, שיער כהה ומתולתל לראשה ואת עיניה עוטפות משקפיים חתוליות. לוחצת את ידה ומופתעת מציפורניה וגבותיה המסודרות, מעיני השקד הסקרניות וריסיה הארוכים והשחורים. מתיישבת לצידה ומציגה את עצמי והיא עוצרת "כן, אני יודעת מי את. ביקשתי שתגיעי ובפניך משימה אחת – עזרי לי לסיים את חיי שכבודי עוד איתי".
אני מיד נעמדת, "רגע רגע, תביני אותי. זה אסור". היא מבינה את דבריי ומבקשת שאשב, אני נושמת עמוק ועושה כדבריה.

היא מתחילה לספר לי על מלחמתה לאורך השנים, על כך שהמאבק בגוף היה סביל לעומת התבוסה מהמערכת. הרופאים שסרבו לאבחן ולראות את התסמינים, הכעס שהיה בה כשלא הבינו את בקשותיה. מספרת על הדרך שעברה, על כל מה שלמדה ועל ההחלטה שניצתה בה להיות קול לאלו שלא מסוגלים. מספרת על האהבה לעזור, לתת יד לאחרים ברגעים הקשים, לתת מעצמה לכל דורש.
בשלב מסוים היא נעצרת "הפחד והבהלה השתלטו עליי", הפעם מילותיה עצורות וניכר עליה שקשה לה – "עשיתי זאת כמה שנים עד שהפסקתי, זה נהיה קשה מידי. דלתות החלו להיסגר בפניי, חוקים חדשים נכנסו לתוקף והאמונה שמובילי המערכת רוצים את בריאות האדם פשוט אבדה. התחושה שביכולתי לסייע הלכה וקטנה. לא הצלחתי להגיע לשומרי הסף ולראשי המערכת, רציתי לשנות ולעורר אבל התקווה התפוררה. חוסר האמון התחזק והתעצם עד שויתרתי על חלומי הגדול ובדיעבד גם ויתרתי עליי. כשחלומי גווע מחלתי הרימה שוב את ראשה והפכה את הקערה על פיה".

היא חלשה, לא מתפקדת כבר זמן מה ובליבה רק בקשה אחת – לסיים. בכבוד.
בליבי אני מבינה שהמשימה הזו עצומה ואינני יודעת מאיפה להתחיל. בעלה אמר שיעמוד בכל תשלום עבורי, העיקר למלא את רצונה.

קרדיט - Foter
תמיכה, חיבוק, הכלה. קרדיט – Foter

נעתרת. בודקת. חופרת. שואלת. חוקרת. מצלצלת. מציקה. מייצרת. מבינה. מחברת. מנורה ועוד מנורה נדלקות ושביל האבנים הצהובות מופיע.
סגירות אחרונות כדי לוודא את הפיתרון. אני מגיעה אליה בהתרגשות, מספרת ומתבוננת עליה – ואור שוטף אותה. נראה שגופה מקל עליה והכובד יורד ממנה, פתאום מופיעים חיוך רחב וניצוץ בעינייה.
ילדיה מחזיקים את ידיה ובעלה מוחה דמעה – "ידענו שתצליחי". והיא, חיוכה רחב ואני מצליחה לשמוע אותה אומרת לי :
"אל תוותרי, תאמיני, לכי בעקבות ליבך ומוחך. אספי את כליך ותמשיכי לפעול. הפתרונות בידייך, את יכולה ומסוגלת. תאמיני ברצון שלך לעשות טוב בעולם קר ומנוכר כי את מביאה חום ושלווה.
תגיעי למי ולאן שרק צריך, תניעי את הסירה ואם צריך גם תהפכי אותה. תפרצי כל תקרת זכוכית ואל תוותרי. תאמיני בדרך המיוחדת שלך, אל תפחדי ואל תחששי. את יודעת מה את עושה".

אנחנו נפרדות בחיבוק גדול ונשיקה על מצחה. ילדיה מחבקים אותי ובעלה חוזר לנשום שעול הבטחתו ירד מכתפיו.

נוסעת הבייתה. נרגשת. רועדת. מסדירה נשימותיי.
שותה מעט מים, שוטפת את פניי, מרימה אותן למראה ואז רואה את הציפורניים המטופחות משפריצות מים, את הגבות המסודרות.
אני פוגשת את עיני השקד הסקרניות עטופות ריסים שחורים וארוכים, מביטות עליי והנצנוץ המוכר שבהן מופיע, שיער מתולתל וכהה נופל על הפנים וחיוך רחב מתגלה.

מאמינה בי. אני התיקון שלה, לא כך ייראה העתיד שלי.
אני הופכת את הסירה, הולכת בעקבות חלומותיי ולא מוותרת. לא פוחדת ולא חוששת.
הסיפור שלה הוא בעצם הסיפור שלי – המלחמות, ההרגשה שאין למי ולאן לפנות, ההתשה מהמערכת והבגידה של הגוף. אבל כמו שכתבתי, אני לא מתכוונת לוותר אלא בדיוק להיפך !

בוהה בעצמי במראה. צילום עצמי
צילום עצמי

קראת ?
אני קוראת לך, כן לך.
הינך בתפקיד המפתח של מערכת הבריאות בישראל – אני מאמינה בך ! מאמינה ברצון לעשות טוב.
אני מאמינה במערכת הבריאות הקיימת – בחזון ובייעוד, ויודעת כגוף חיצוני שיש בעיות שאפשר לפתור.
הסיפור שקראת ועוד אלפי סיפורים דומים שמגיעים לפל"א ממחישים שההתמודדות עם מערכת הרפואה הציבורית הפכה להיות בלתי אפשרית – מטופלים לא יודעים לאן ולמי לפנות, הם הופכים בעל כורחם לפינג-פונג אנושי. פל"א עושה את ההבדל, כל יום! 

המטרה היא שילוב ידיים – אני כגורם פרטי והמערכת כארגון גדול שמחליטים להציב את המטופל במרכז, כי המטרה היא משותפת!
סל הבריאות על כל שירותיו הוא סל מיטיב ולי היכולת והידע להוסיף כלי לארגז הכלים.

אני מגיעה למלא את המקומות שדורשים "עבודת פינצטה", המצבים בהם דיוק הוא הכרחי!
השירות הוא לחלוטין שירות VIP – שירות שימנע טרטור, שימנע ויתור על זכויות, שימנע בירוקרטיה מתישה, שימנע מלחמות מיותרות ובעיקר – שהמטופל יוכל להתמקד בהבראתו.

אני מושיטה אליך את ידי כדי להציל נפשות בישראל.

אדווה     בליימן
050-8180877

בפייסבוק וגם ב – אינסטגרם

להודעת ווצאפ להתכתבות מידיית