היכולת ליצור מחזה מבמה אחת כמעט ריקה, 4 כסאות 4 שחקנים ו3 מסגרות תאורה היא כשרון מופלא. עיצוב התלבושות המינימליסטי בצבעים מדוייקים מוכיח שהכוח החזק ביותר טמון באופנה המסוגלת בגוון אדום אחיד ב 4 פריטים בלבד להפוך ולהבדיל בין המציאות העכשווית של שחקני ההצגה המשחקים לסירוגין שחקנים ובמאי בזמן הווה ודמויות מיתולוגיות טראגיות שאין הבדל אמיתי בין הטקסט שיוכלו להגיד בזמן עבר למה שהתכוונו באמת להוציא מפיהם בשיחת חולין עכשווית לתחושות האמיתיות שעשויות להתרגש ולהתרחש בכל זוגיות מעושה.
פדרה מתאהבת בהיפוקליטוס בנו של תזאוס בעלה. האם זהו גילו עריות הרי היפוקליטוס כלל אינו בנה שלה.
ואולי היא מתאהבת בבעלה שבבואותו הצעירה נשקפת בעיניו של בנו , אותה בבואה בזכרון הנעורים איתו התחתנה מלכתחילה.
אולי היא בכלל מתגעגעת לעצמה בימים שעוד הייתה צעירה ומושכת כמו אריקיה שבויית המלחמה.
תזאוס נלחם מלחמה רחוקה, הוא גיבור נערץ מרובה נשים כוחו ואונו במלחמתו ובמותניו ואולי הוא בכלל מתנה אהבים עם השבויה, אחרת למה להזכיר שבין השבויים הרבים נמצאת גם שלל המלחמה הנשית והיפה. ואם הוא יכול, למה נמנעת האפשרות מאשתו היפה רק בשל גילה ומעמדה?
היפוקליטוס הבן הנערץ שר המלחמה, מצופה ממנו להיות העתק רב תפארת של אביו והלוא אביו הוא רב נשים ומעללים בשלל המלחמה. האם נכון שיכבד את אמו החורגת בבקשת אהבתה או את אביו הרחוק שעליו להידמות לו בכל מחיר. האם הוא מעוניין באשת אביו החוקית או בשבוייה היפה והצעירה?
הטקסט גבוה ונשגב, בעברית, לסירוגין בצרפתית שפת מקור המחזה, ולמה אנחנו באמת מתכוונים כשאנחנו אומרים מילים נשגבות, איזה רגש אמיתי מתחבא מעל מסביב ומתחת.
השחקנית שפעם שיחקה את אריקיה ערב היכרותה עם בעלה תזאוס/טדי הבמאי הנערץ על הנשים, היום היא גליה/פדרה הטראגית שחקנית עבר מוערכת בתפקידה החדש שנכפה עליה בעל כורחה.
הסטודנטית הצעירה למשחק היא אירקיה היפה בתפקיד חלומותיה הנחשק מפלסת את דרכה בעולם של נשים שכבר הוכיחו את עצמם לפניה, האם עכשיו תורה?
והמחזה הקלאסי הופך בידיהם של השחקנים המוכשרים למראה גרוטסקית למשחקי התפקידים של זוגיות רבת מעללים. את הדמעות מחיתי מהר כי גליה/פדרה מרגשת במשחק אמת השקר שלה על נצחונה הגדול כשחקנית עבר דגולה בעוד כל מה שהיא חולמת עליו מזמן כבר חמק מבין אצבעותיה ומהישג ידה.ואולי זה הרעל שמדבר מגרונה של פדרה וסביר שלא כי הטקסט מזמן כבר נגמר וזוהי רק המציאות רבת השנים ורבת הפנים שזוגות ותיקים יכולים לעולל זו לזו ואז לצלוע הביתה יחד בסוף ההצגה.
מעטים הרגעים בהם 4 אנשים על במה אחת ריקה יכולים לרתק, למשוך ולספר עלילה שתגרום לצופה לשכוח את האולם נטול המזגן בתיאטרון הפרינג התל אביבי החם, כדאי לכם ללכת מהר לראות את ההצגה גם כי היא ממש טובה וגם כי עדיף בשעות הערב הקרירות יותר עת האספלט בחוץ יכול להתחיל לחלום על בריזה קרירה.
על פי "פדרה" מאת ז'אן רסין – בתרגום נתן אלתרמן // מאת ובבימוי: אלמה וייך חושן // עיצוב תפאורה ותלבושות: דלית ענבר // מוסיקה: אורי אפרת // שחקנים: צהלה מיכאלי, מתן קסירר, מאי קשת, אייל שכטר, ענבל להבי // עיצוב תאורה: דניה זמיר לרכישת כרטיסים: תיאטרון תמונע
