פגשתי אותי בלב המדבר

אחרי שנתיים וחצי, חזרתי לסדנת זמן מדבר, המקום בו מצאתי את קולי שנבלע בתוך סבך הצריך והחייב. אותם פלאי טבע נצחיים, אותן זריחות מעצימות נפש, אישה בטוחה ומדוייקת יותר. סיפור על חתיכת דרך.

אחרי שנתיים וחצי, חזרתי לסדנת זמן מדבר,  המקום בו מצאתי את קולי שנבלע בתוך סבך הצריך והחייב. הייתי אז בעיצומה של דרך שלא ידעתי את אורכה ומשכה. היו לי ספקות לגבי החוויה, היו לי ספקות לגבי עצמי והייתי צינית להחריד. כי כשאני שומעת מילים כמו קסום ומואר ואמא אדמה, יוצאים לי וורידים מהצוואר ואקזמות בעור, והם, איך לומר, מאוד לא מוארים.

בפעם הראשונה שנסעתי לשם, בכיתי יומיים. לא יכולתי לעצור את כל השיט והאכזבה שיצאו ממני. חיפשתי תשובות ולא מצאתי. חיפשתי שמחה והייתי עצובה מדי כדי להבחין בה. אבל החיבור לפלאי הטבע הנצחיים, להתבוננות פנימה ולסימנים שבדרך חיברו אותי אל עצמי, נטולת האיפור, עם קמטי ההבעה וכתמי הפיגמנטים. עצמי שכל כך חיפשה משמעות, נוכחות וחדר משלי.

קרדיט: ענת פורת ליהמן
קרדיט: ענת פורת ליהמן

זה לא קרה מיד, אבל יום אחד, כעבור מספר חודשים, המדבר התחיל להגשים לי משאלות לב. הראשונה היתה האומץ להשמיע קול, באותו יום בשעות אחר הצהריים בו פתחתי את הבלוג שלי בסלונה. בידיים רועדות פתחתי אותו ואת ליבי, שיגרתי אותו לעולם וחוויתי רעד בלתי נשלט ברגליים, בראש, בקרקפת ובפנים, שלא עבר גם אחרי שנכנסתי למקלחת ועמדתי מתחת למים החמים כמו זומבי וגם אחרי שנכנסתי למיטה עם המגבת וכיסיתי את עצמי בשמיכת פוך. רק אחרי שעה ארוכה בה שמעתי את הצליל הידידותי לסביבה של פייסבוק שמודיע על עוד לייק ועוד תגובה ועוד שיתוף, התחלתי להירגע ולהבין שהתקף החרדה הזה כנראה מחוייב המציאות במסע למציאת הקול האותנטי של עצמי.

זריחה

אחר כך המדבר הגשים לי משאלה נוספת, כשהבנתי שאנשים מתחברים למעיין הנובע של הקול הפנימי שלי. שהמילים שלי הן סוג של גשר לא רק אל עצמי אלא גם אל מי שמרגיש את אותם הדברים ומפחד להשמיע אותם בקול. המדבר סימן לי שיש משהו שאני יודעת לעשות אותו טוב, משהו שאין לו קשר למה שלמדתי או לתחום המקצועי בו עבדתי במשך קרוב לשני עשורים. משהו שהוא הכי פנימי, הכי אישי, נטול כל פוזה או תואר או טייטל.

חתיכת דרך עברתי, במסע שלי אל עצמי. היא לא עשתה לי חיים קלים, דרשה עריכה, צמצום ודיוק וגם גבתה מחירים. ניסיתי דברים ולא תמיד הצלחתי. פגשתי אנשים שלא תמיד רצו בטובתי ונחבלתי. בצד הבלחות של רגעים קטנים גדולים, חוויתי גם נפילות שכאבו בלב, כאבו בכיס והשחיתו כליל את בטחוני העצמי. התקף החרדה מיום פתיחת הבלוג התחלף בהתקף חרדה שנגע בשאלות של קיום, לא פחות. בתוך כל הכאוס, עשיתי כל מה שיכולתי כדי להמשיך ולהקשיב לבטן, שלרגעים נדמה שרק הלכה והתהפכה, מרחיקה את הטוב ממני והלאה.

קרדיט: ענת ליהמן פורת
קרדיט: ענת ליהמן פורת

ואז הקארמה עשתה סאלטה. אישה מופלאה מהבלוגוספרה הפגישה אותי עם עוד אישה מופלאה, שהציעה לי הצעה של פעם בחיים. זכרתי שהמדבר לימד אותי לשים לב לסימנים ולקחת בשתי ידיים הזדמנויות שנקרות בדרכי, ולקחתי, עם כל סימני השאלה שבדרך, רק כדי לגלות שזכיתי במפעל הפיס: בקריירה שניה, מרתקת, בנושא שקרוב לליבי, מתכתב עם הערכים שלי ועם המילים שבנימי נפשי שיכולות גם לחולל שינוי. את עושה את זה מעולה, אמרה לי אותה אישה מופלאה. בסוף גם האמנתי לה. שתי הנשים האלה יודעות מי הן. הן נתנו לי כנפיים ועשו לי פו. אני חבה להן את חיי.

קרדיט: ענת פורת ליהמן
קרדיט: ענת פורת ליהמן

אחרי שנתיים וחצי חזרתי לזמן מדבר, המקום בו מצאתי את קולי שנבלע בתוך סבך הצריך והחייב. אותם פלאי טבע נצחיים, אותן זריחות מעצימות נפש, אישה בטוחה ומדוייקת יותר. הפעם באתי לא רק להתבונן ולהתחבר. באתי לעבוד. המדבר, קלריסה ומיכל מ"אדמה, רוח, אישה" וחבורת הנשים הנהדרות שהסכימו לאהוב אותי ללא תנאי, זימנו לי זכות לכתוב את עצמי ואת החזון שלי. כל כך חזק החזון הזה שבלי להתכוון הוא כתב את עצמו. אני יודעת מה אני רוצה. יש סיכוי יותר מסביר שיהיו לי התקפי חרדה בדרך. זה בסדר. העיקר שאני כאן, עצמי נטולת האיפור, עצמי עם קמטי ההבעה והפיגמנטים. עצמי שמצאה משמעות, נוכחות וחדר משלי. עצמי עם המילים שלי והבלוג ששינה את חיי. אני חיה.

[youtube kKoRp05L95c nolink]

רוצה גם להשתתף בסדנת זמן מדבר עם קלריסה טייטל ומיכל ששון, מייסדות אדמה, רוח אישה?
רוצה גם ללמוד להיות בלוגרית?
לעוד ספורים מהקישקע