שש שנים עבדתי ברשת בתי הספר המסונפים לאונסקו (ASPNET), המוטו שלנו בעבודה עם בתי הספר הללו היה: חשוב גלובלי תפעל מקומי (think global act local) בשנים שעברו מאז הרגשתי איך לאט לאט המוטו הזה מנחה אותי בלא מעט אבני דרך בחיי. אך המקום שראיתי את זה מקבל ביטוי אמיתי בשטח היה בפברואר יוצא מן הכלל. זה לא פעם ראשונה שאני כותבת על זה כאן בבלוג. פרויקט מקומי שהתחיל אצלנו במתנ"ס לפני ארבע שנים, רעיון, שעובדי הקהילה במתנ"ס בכפר תבור העלנו מתוך צורך שזיהנו. כל הזמן מדברים על סבלנות וסובלנות לאחר בלי להבין בכלל שהאחר הוא לא רחוק וזר, אלא להפך, האחר נמצא הכי קרוב שאפשר, אצלנו בבית, אצלנו בכפר – כל מי שאני לא דומה לו והוא לא דומה לי.
שנה שעברה הרעיון שלנו התחיל להצמיח ענפים, מתנ"סים רבים בארץ אימצו את היוזמה והחלו גם הם לבנות "פברואר יוצא מן הכלל" שלהם. השנה כבר השתרשו שורשים, כל מתנ"סי ישראל ציינו את "תושווים ללא גבולות – פברואר יוצא מן הכלל". הנה משהו שעשינו ברמה המקומית המשנה את השיח החברתי -תרבותי-קהילתי בחברה למתנ"סים כולה – חשוב גלובלי תפעל מקומי!
אנחנו השנה התמקדנו בכוחות המקומיים שלנו ובחרנו לשים את הדגש על האנשים השקופים שסביבנו. המוטו שליווה אותנו היה "שקוף שלא רואים אותי" והאמת, היה קשה לבחור מתוך עשרות אירועים קטנים וגדולים, אך בכל זאת צריך.
מחלקת הנוער שדרגה את מתחם "נא לדעת" המסורתי והפעם חוץ מיום שיא שבו הזמינו את הילדים והנוער לפעילות, הוחלט בשיתוף פעולה עם בית הספר היסודי, כי כל כיתה תגיע לשעה במערכת לחוות את הפעילות הזו מלווה במחנכת, השיח המשיך גם בכיתה. הילדים החל מכיתה א עברו בין חדרי הפעילות השונים, שם הם פגשו את צוות הנוער המדהים שלנו ולמדו על לקויות נראות ולקויות שקופות שיש בסבבנו והכל תוך התנסות אישית.
בליינד דייט: אירוע מכונן בקהילה שלנו, שלדעתי עוד שנים רבות ידובר על הערב המיוחד הזה, בו בחרו אנשים מהכפר לחשוף את עצמם ואת הלקות השקופה שלהם ושני אנשי טיפול מהקהילה נתנו את נקודת המבט שלהם, הטיפולית. התחלנו עם נער, רק בן 13, שעמד על הבמה ובהמון ביטחון סיפור על החיים שלו כנער הנמצא על הרצף האוטיסטי. אחד המשפטים הכי חזקים שהוא אמר היו "שאל תקשו את החיים למי שהחיים כבר מאתגרים אותו" ושאל למה התחילו לקבל אותו בתור מי שהוא רק אחרי שהגיעה האבחנה, למה לא יכלו קבל אותו כמו שהוא גם בלי מכתב מהרופא. המשכנו עם תושבת הכפר שבמילים שקטות ובכנות מוחלטת שיתפה את הקושי בחיים עם מחלת הפיברומיאלגיה – איך מוצאים את הכוח לקום כל בוקר מהמיטה כשהכול כואב ואין אפילו נחמה בשינה. בהמשך, עלתה וחשפה קטעים מסרט דוקומנטרי שהיא עובדת עליו, בחורה צעירה בשנות ה20 לחייה ששיתפה באומץ לב על החיים עם חרדות, נושא שבכלל לא מדברים עליו. תושבת הכפר סיפרה לנו על מחלת הבולימיה ממנה סבלה, על החיים עם הפרעת אכילה ואיך לומדים להעריך את החיים כשכל כך קרובים לאבד אותם. שני אנשי טיפול מהכפר הביאו לקהל את העולם שלהם – אחת סיפורה באופטימיות על הטיפול שיש היום בתסמונת פוסט טראומה הלא היא אחת השקופות שיש, מהי התסמונת, איך זה בא לידי ביטוי ואיך ניתן לשקם. וסגרנו את ערב עם פסיכולוג שפתח בפני כולם את הנושא של "מפצע בלתי נראה להחלמה" ואת הכוח שיש לנו, אנשי הקהילה לעזור לאנשים הסובבים אותנו, השקופים והנראים פשוט על ידי הבנה, הכלה ואמפטיה להגיע לריפוי.
במוצ"ש האחרון סיימנו את חודש יוצא מן הכלל במתנ"ס, עם ערב "מונולוגים דיאלוגים" שהתקיים במוצאי שבת הערב הופק על ידי תאטרון הנוער שלנו שהכין מונולוגים העוסקים באחר בשקוף ובשונה. קבוצת בני נוער שהציגו על הבמה טקסטים שעסקו בקבלת האחר וראיית האחר שביננו, בסופו של הערב מול פאנל של שופטים נבחר הקטע הטוב ביותר. בקהל הגיעו עשרות מתושבי הכפר שבאו לפרגן לאמנים הצעירים ויצאו נרגשים ונפעמים מעומק החומרים ועוצמת הביצוע.
כביכול "סיימנו", למה כביכול? כי האנשים השקופים הללו נמצאים סביבנו כל הזמן, המשימה שלנו כחברה, כקהילה היא להצליח לראות אותם למרות שקיפותם, בעצם הם בכלל לא צריכים לשים עליהם שלט "אני שקוף אבל תראו אותי", אנחנו כחברה צריכים לראות אחד את השני גם ללא שלט כזה, מעצם היותנו בני אדם, מעצם היותנו קהילה! בין אם זו הקהילה הקטנה שלנו בכפר תבור או קהילה גדולה יותר של תושבי ישראל ובכלל בני אנוש בעולם שלנו.
צירפתי עוד שלל תמונות מהדברים שקרו החודש בחוגים, באגפים השונים של המתנ"ס, במנוי תאטרון ילדים ותאטרון מבוגרים.
