פאם פאטאל ומיניות חייתית

בחורה עם מחשב נייד

נלקח מתוך עבודת המחקר שהוגשה לתואר שני "התפתחות דימוי הספינקס בבמאה ה-19" , באוניברסיטת תל אביב. שנת 2000

המאה ה- 19, שידעה תמורות רבות –חברתיות ותרבותיות, התמודדה גם עם השינוי שחל בתפיסתה החברתית של האשה שהביא לטיפוס אשה חדש – "האשה החדשה", אשה אשר שיחררה עצמה ממוסכמות החברה, עומדת בפני עצמה, לא שייכת לאף אחד, היא היוצרת את עצמה, ומסתדרת טוב לבדה[1].

    הרפורמות, שהתרחשו במרקם החברתי הבורגני-שמרני של המאה ה- 19, התנגשו במוסכמות החברה, פטריאכלית ביסודה, וברצון הרבים להיתלות במסורת הישנה הדוגלת בערכים  של משפחה, טוהר ונאמנות. המעמד הבינוני, אשר הלך והתחזק ותפיסתו החברתית תפסה עמדה מרכזית במאה ה- 19, התבסס על תפיסה של מוסר וכבוד – אידיאולוגיה ביתית ותיפקודים מיניים (gender roles) מוגדרים וקבועים בתוך התא המשפחתי. על-פי אידיאולוגיה זו, בה דגלו רבים מאנשי התקופה, נשים מכובדות אינן חוות תשוקות ורצונות, ומשאת נפשיהן היחידה הינה להקדיש עצמן לבית, לבעל ולמשפחה[2].

    השינויים במעמדה של האשה והופעת האשה המשוחררת, לוו בתחושות ורגשות חדשים בקרב גברי התקופה – הגברים הובאו במבוכה מהמצב החדש, סדרי עולם שהיו חזקים ותקפים, התערערו. התחושות שליוו את המין הגברי היו בעיקרן בלבול, חוסר ביטחון ופחד, פחד שנבע מהאיום הגדול ביותר על העליונות הגברית.

    תחושות אלו של חרדה ואיום הביאו לנקיטה בשתי פעולות הגנה כנגד האשה "החדשה": האחת, להכניע את האשה, לבלום את רצונה לפרוץ מסגרות, לכבול אותה בשלשלאות מטאפוריות – של תרבות ומוסכמות, ובאמצעות כך להדגיש את דימוי  האשה כ"המלאך" של הבית, שכל "תשוקותיה" הן למלא את רצון בעלה[3]. הפעולה השניה, אשר כאמור, נוצרה מתוך פחד עמוק מהופעת האשה המשוחררת, היתה ליצור תדמית שלילית לטיפוס החדש של האשה. הגישה האנטי-פמיניסטית, השלילית, אל האשה, הולידה דימוי חדש, הוא דימוי הפאם-פאטאל[4], שחיות בנות-כלאיים, בינהן הספינקס, היו ממאפייניה האמנותיים.

    החיבור בין האשה לחיה, בספרות ובאמנות, והענקת מאפיינים חייתיים לאשה, באו לשקף את תכונותיה הנשיות השליליות כאשה. הצגתה כחייתית, או מלווה בחיות, באו להדגיש את הצד הבסיסי בטבעה של האשה, רמיזה לכך שהיא חולקת סוד כמוס, או שיש לה קירבה עם החיות. החיות שנבחרו כמלוות או כמשתתפות בדימוי החייתי נבחרו בשל מאפייניהן הדוחים או המיסתוריים, או שניהם גם יחד, איכויות אשר יוחסו גם לנשים[5].

היא הכילה בתוכה את ההיבטים המסורתיים הרואים באשה יצור אינסינקטיבי לחלוטין, וולגארי, אשר, בדומה לחיות, מונע על-ידי רגשות ותחושות ולא על-ידי האינטלקט; יצור הנשלט על-ידי הצדדים החייתים והמיניים שבתוכו ואינו יכול להתעלות לעולמות רוחניים ואמנותיים[6]. בודליר ניסח גישה זו כלפי האשה בכתביו: "אשה אינה יכולה להפריד את הנשמה מהגוף, היא פשוטה כמו החיות הפראיות".[7]

    לתיאורים שליליים אלו, המפחיתים את האשה ליצור אינסטינקטיבי-חייתי הצטרפו גם תכונות שרכשה עם שחרורה מכבלי החברה. אשה זו, אשר תוארה כחייתית וולגארית, מייצגת גם טיפוס חדש של אשה – אשה פאטאלית, מפתה[8], המזוהה עם תאוות בשרים, רשע והרס[9]. יופייה והתנהגותה האריסטוקרטים מכסים על אישיות מפלצתית – היא מפתה, ולאחר מכן הורגת, את הגבר שהיא אוהבת, אשר הוא בדרך-כלל צעיר, הפסיבי בקשר[10]. הוא נחות ממנה במצב וברוח החיים.

    קשריה של האשה הפאטאלית הם אלו של קניבליזם מיני. זוהי מערכת יחסים המבוססת על סאדיזם-מזוכיזם. אהבה וכאב, אהבה ומוות, השלובים אחד בשני[11]. האהבה הסדיסטית זיהתה תאווה מינית ומוות[12].

    בתיאורים ספרותיים רבים, ולאחר מכן אף באמנות הציור והפיסול, הדגישו את הצד החייתי, אינסטינקטיבי ומסוכן הקיים באשה זו, אך בו זמנית גם הודגש תפקודה המיני של אשה זו, ועל-כן חייתיות ומיניות הפכו לדימויים השזורים אחד בשני, בלתי נפרדים, בתיאורה של האשה החדשה – הפאם פאטאל. מופאסן (Maupassant), בחיבורו, מ- 1875,  'משוגע?' (‘Fou?’)[13], מאפיין את האשה אותה הוא אוהב כיצור של הגוף, חייתית:

     "באשר לה, אני מתעב אותה, אני תמיד שנאתי, בזתי ותיעבתי אותה; מאחר והיא בוגדת, חייתית,

       נתעבת, טמאה; היא האשה של החורבן, החיה החושנית והעקשנית אשר בה אין כל נשמה, אשר בה

       המחשבה לעולם לא זורמת כבריזה חופשית וחיה. היא החיה האנושית"[14].

    לרוב, אופן הצגתה כחייתית, לא היה בגדר של רמיזה בלבד אלא כחיה בת-כלאיים – חלקו העליון של גופה נשי, יפה, ומפתה, וחלקו התחתון הינו גוף של חיה – טורפת או  דורסת. כך שולבו המאפיינים הנשיים עם התכונות החייתיות של חיות אלו ויצרו טיפוס נשי-אמנותי חדש – אשה אשר היא בו-זמנית יפה ומושכת, אך גם בעלת תכונות חייתיות מסוכנות, המתגלות באמצעות גופה החייתי, וחושפות את הפוטנציאל הטורפני-הרסני אשר אשה זו טומנת בחובה.

    החיה-אשה התגלמה, בספרות ובאמנות, בשלושה יצורים מפלצתיים – הואמפיר[15], המדוזה[16]  והספינקס, יצורים מיתולוגיים, בעלי היסטוריה מבעיתה בתרבות המערב, אשר קיומם מתאפשר בזכות הרג קורבנות, בדרך-כלל בני המין השני. לעיתים קרובות, ניתן היה אף למצוא גם איחוד בין שלוש מפלצות נשיות אלו לכדי טיפוס נשי אחד – ספינקס בעלת איכויות של ואמפיר וכוחה הממית של המדוזה, או מדוזה הטורפת את קורבנותיה כספינקס.

DC5



[1]. נשים, שעד כה היו תלויות, כלכלית וחברתית, בבן-זוגן, ונתפסו כחלשות, פיתחו את המודעות למצבן

    וביקשו לשנותו. אחד הגורמים החשובים שתרם להתפתחות מעמדה החברתי של האשה, היו התנועות

    לשוויון זכויות לנשים (Suffragettes), שמאבקיהן הוכתרו בהצלחה, והביאו לחקיקת חוקים לטובת הנשים,

    שהביאו בעקבותיהם לטיפוס האשה החדש – "האשה החדשה".

    מתוך:

Marsicano, Edward Farell, The ‘Femme Fatale’ Myth: Sources and Manifestations in Selected Visual

                                             Media 1880-1920, Ph.D. diss., Ann Arbor, 1984. P. 18.

[2] . Nead, Lynda, Myth of Sexuality, Representations of Women in Victorian Britain, Oxford,199. p. 5-21.

[3] . Jenkyns, Richard, Dignity and Decadence, Victorian Art and the Classical Inheritance, Massachusetts, 1991,  p. 141.

[4]. דימוי הפאם-פאטאל (femme-fatale) נולד בשירה ובספרות של המאה ה- 19. ניתן למצוא סימנים ראשונים

    לדימויה השלילי של האשה, כבר במחצית המאה ה- 19, בשירתו של בודליר (Baudelaire). ברבע האחרון

    של המאה ה- 19, תופס נושא הפאם-פאטאל אחיזה בספרות הדקדנטית, אשר היתה בעלת חשיבות מכרעת

    ביצירת דימוי הפאם-פאטאל, בשירה ובאמנות.

[5] . Bade, 1979, p. 7.

[6]. Pierrot, 1981, p. 126.

[7]. Praz, 1951, p. 148. (Baudelaire, Oeuvres complétes, p.1213)


[8] המאפיינים הבולטים של האשה הפאטאלית הם יופייה הרב, שלא ניתן לעמוד בפניו, חיוורונה, היותה

   בלתי ניתנת להשגה, גאה, מסתורית, בעלת חזות אלילית, אך יחד עם זאת לבה נותר קר.

   מתוך:

      Bade, Patrick, Femme Fatale – Images of Evil and Fascinating Women, New-York, 1979,  p. 7.

[9]. Tompson, Jan, “The Role of Woman in the Iconography of Art Nouveau”,  Art Journal 31 no.2.

                                 1972, Pp. 158-167.

[10]. Tompson, 1972, p. 158

[11] . Praz, 1951, p. 205.

[12]. ההקשר של אהבה ומוות, אהבה וכאב, קיבל הדגשה יתרה עם התפשטות מחלת העגבת באותה תקופה.

    בסוף המאה ה- 19, כאשר עוד לא נמצאה תרופה למחלה זו, נשים נתפסו כנשאיות של מחלת-מין ומוות.

    אמנים ומשוררים רבים בני התקופה מתו מהמחלה, ביניהם בודליר, מופאסאן, מאנה וגוגן, ועל ניתן להבין

    את ההקשר יופי-ומוות, אהבה-ומוות, שהם עשו ביצירותיהם.

    מתוך:

      Bade, 1979,  p. 10.

[13] . Maupassant, “Fou?”, in: Contes et nouvelles, Paris, 1974.

    "משוגע" הינו סיפור מתוך קובץ סיפורים, שפורסמו בין השנים 1875-1884.

[14] . Maupassant, 1974. Pp. 522-526:

              “…mais Elle, la femme de tout cela, l’être de ce corps, je la hais, je la méprise, je l’exècre, je

               l’ai toujours haïe, méprisée, exècrée; car elle est  perfide, bestial, immonde, impure; elle est

               la femme  de peridition, l’animal sensuel et faux chez qui l’âme n’est point, chez qui la

              pensée ne circule jamais comme un air libre et vivifiant; elle est la bête humaine;…”

[15]. הואמפיר – גבר/ אשה חי-מת השותים את דם מאהביהם, ובכך זוכים לחיי נצח. על נושא האשה הואמפירית יוקדש פרק נפרד.

[16]. המדוזה, על-פי המיתולוגיה היוונית, היתה אחת מהאחיות הגורגונות. מדוזה היתה בת-התמותה היחידה  בין האחיות. כל מי שהתבונן בהן הפך לאבן. המדוזה היתה אחד

         הביטוי הויזואליים של הפאם-פאטאל הואמפירית. הגורמים השונים אשר באופן טבעי צריכים לגרום לרעד ופחד  – אשה בעלת עיני הזכוכית המקפיאות, הפנים האפורים

         של הראש הכרות, מסת הנחשים המתפתלת, קשיות המוות – הפכו בסוף המאה ה- 19 לערכים של יופי, יופי טמא ומסוכן, יופי שהועצם על-ידי האימה. אותה אשה יפה

         ומפלצתית הפכה לסמל לאהבות מסוכנות.

    מתוך:

    Praz,  1951,  p. 26.

 Munch, Vampire, 1885

 

ד"ר ענת מוברמן - נשיות, מיניות וזוגיות בראי האמנות
כמרצה, במשך שנים אני מרצה על מקומה של האשה בהיסטוריה כפי שהיא נבחנת בתוך התא המשפחתי ומערכות היחסים שהיא מנהלת (אם בתוך הנישואים, ואם מחוץ להם). בואו הצטרפו אלי למסע מרתק מהעבר ועד היום, מסע שהביא אותנו עד היום - למקום שהאשה נוכחת ומגשימה את עצמה.קצת עלי: בעלת דוקטורט בפסיכולוגיה של החינוך, אוניברסיטת ניקרגואה (2014), תואר שני בתולדות האמנות, אוניברסיטת ת"א (2000). לימודי התמחות בתרבות איטליה מטעם "האוניברסיטה לזרים" של סיינה (2002) , תואר ראשון בתולדות האמנות, אוניברסיטת ת"א (1998). מרכזת קורסי כתיבה אקדמית במחלקה לעיצוב ב"מכון הטכנולוגי חולון" ומרצה לתולדות האדריכלות ועיצוב הפנים . מרצה לתולדות האדריכלות ועיצוב הפנים והריהוט ב"בבית הספר לעיצוב", המכללה למנהל, המסלול האקדמי. מרצה בקורסי סטיילינג ועיצוב פנים ב"בנין ודיור". מרצה לתולדות האמנות, האדריכלות והעיצוב ב"אבני" . מרצה על אהבה, זוגיות וארוטיקה בראי האמנות ב"אסכולות", וב"מכון אבני" לאמנות.