ערב חג

זה ערב ראש השנה ורוב העובדים עשו גשר. לי אין את הפריבילגיה הזאת כי אני חוסכת את ימי החופש שנותרו לי לנסיעה לתאילנד בסוכות הקרוב. שבועיים של בטן גב על אי קטן ושקט זה בדיוק מה שהנפש העדינה והפצועה שלי צריכה.

"אתה יכול להזיז את הרכב? אתה תופס שתי חניות!" אני צועקת על נהג טרנזיט אידיוט שחושב שזה הכביש של אמ-אמ שלו. הוא בתגובה מוציא יד מהחלון ומסמן לי משהו שאני בוחרת לפרש אותו כ"סליחה שאני מבזבז לך את הזמן, אני כבר מזיז את הרכב. שיהיה לך יום נפלא ושנה טובה".

"יש לך פה מימין חניה.." אני שומעת קול חלש מהמושב האחורי של היונדאי שלי.

"ראיתי ראיתי" אני עונה בחוסר סבלנות מודע אך בלתי נשלט ונוסעת עוד 5 מטר קדימה ונכנסת לחניה פנויה. מזל שהרוב עשו גשר. בשעה כזאת בדרך כלל כל החניות מלאות ולמצוא פה חניה יכול לקחת 20 דקות ולבלות איתם עוד 20 דקות באוטו יכול להביא אותי לקצה. אני מתפללת שהיום הזה יעבור מהר.

אנחנו יוצאים מהאוטו ומתחילים ללכת לכיוון המבואה של בניין המשרדים בו אני עובדת.

בגלל שזה ערב ראש השנה, המטפלת בחופש שאישרתי לה כבר לפני חודשיים וחצי ברגע של חולשה ובגלל שאני דחיינית מקצוענית לא חיפשתי לה בזמן מחליפה ולא מצאתי להם סידור הולם. לכן, לא נשארו לי הרבה ברירות והכרזתי בפניהם אתמול בערב שהיום הם יבואו איתי לעבודה. היה קצת בכי, קצת צעקות (בעיקר מצידי), אבל עשינו תיאום ציפיות בסיסי ועכשיו אנחנו כאן. זה יום קצר, 5 שעות בסך הכל. מה כבר יכול לקרות?

הבאתי איתי לפטופ, קלפים, חוברת סודוקו ודפיברילטור. שיהיה.

"בוקר טוב אילאיל" אני אומרת לפקידת הקבלה של המשרד ומנסה להתקדם הכי מהר שאני יכולה לעבר חדר הישיבות שלא אמור להיות היום בשימוש. שם אני אוכל למקם אותם בנוחות יחסית ויהיה לי איתם קשר עין ככה שאם הם יתחילו לריב, מבט מצמית אחד שלי והם יורידו את הטון.

אילאיל מרימה את ראשה מהנייד שלה ומצייצת "יההה, זה ההורים שלך? איזה חמודים!" יש לה את הקול הכי מעצבן בעולם.

"כן. זה ההורים שלי" אני עונה לה. "אמא שלי ריבה ואבא שלי מקסים. תכירו, זאת אילאיל המזכירה"

"מנהלת משרד" חשוב לה לתקן אותי "אבא מקסים, נעים לי מאוד ואמא ריבה, ווואיי, עכשיו אני מבינה מאיפה לירז קיבלה את השיער השופע שלה. איזה מהממת"

לאמא שלי יש פאה, אבל אני לא טורחת לתקן אותה.

ההורים שלי מחייכים בנימוס וממשיכים ללכת אחרי. יופי, הם הקשיבו לתדריך שלי ולא הביכו אותי.

אנחנו נכנסים אל חדר הישיבות ואחרי שהם מתיישבים אני מוציאה מהתיק את הצעצועים שהבאתי ומניחה אותם מולם. "טוב. אני במשרד פה ממול. אם אתם צריכים משהו, תקראו לי. השירותים בקצה המסדרון מצד ימין והמטבח בקצה המסדרון בצד שמאל. אבל תקראו לי לפני שאתם הולכים, בסדר? אתם תסתדרו?"

"בטח, בטח" אמא שלי עונה "לכי לעבוד חמוד'לה. אבא ואני נמצא כבר מה לעשות"

אני בוחנת אותם בעיינים חשדניות, מתלבטת אם ההחלטה להביא אותם היום היתה נכונה או שהיא תעלה לי ביוקר וכשאני אומרת ביוקר אני מתכוונת לסרטון מפדח שיעלה לטוויטר. על ידי אמא שלי. איזה טעות עשיתי שפתחתי לה יוזר ולימדתי אותה איך להשתמש באפליקציה.

אני נכנסת למשרד שלי, מתיישבת ומעירה את המחשב.

אמא שלי נכנסת אחרי. "לירזילה, איך מדליקים את המזגן שמה? לאבא חם"

"יש שלט על הקיר, ליד דלת הכניסה" אני עונה לה מבלי להרים את העיניים מהמסך.

"איפה? לא מצאנו"

"חיפשתם?"

"בטח חיפשנו. סתם הייתי מטרידה אותך ככה בעבודה החשובה שלך אם לא היינו מחפשים?"

אני מתחילה להתרומם מהכיסא כדי ללכת לעזור לה למצוא את השלט

"את לא צריכה לקום בשביל זה. רק תגידי לי איך ואני כבר אסתדר"

"זה בסדר אמא, בואי אני אראה לך"

אנחנו נכנסות לחדר הישיבות ואני מראה לה את השלט שלמרבה הפלא היה מונח במקומו ליד דלת הכניסה. אני מפעילה את המזגן ומכוונת את הטמפרטורה ל-19 מעלות כדי שהחדר יתקרר מהר.

"בסדר ככה? אבא, זה בסדר? אתה צריך עוד משהו?"

"בסדר, בסדר" הוא ממלמל אלי "איפה העיתון שלי ריבה?" הוא פונה אל אמא שלי ושולף תוך כדי את המשקפיים שלו מכיס החולצה המכופתרת שאני מכירה מגיל 13.

אמא שלי מוציאה את העיתון היומי מהתיק שלה ומניחה אותו על השולחן הגדול. היא מתיישבת מולו ואני רואה אותה ממצמצת בעצבנות. לא, רגע. עוד אין לה סיבה להתעצבן. זה מצמוץ אחר. יש לה שמש בעיניים. "אמא, לסגור את הוילון? אני רואה שהשמש מפריעה לך"

"לא, מה פתאום. זה לא מפריע לי" היא מוציאה את משקפי השמש שלה מהתיק

נו מה, את צוחקת עלי? אני ניגשת לסגור את הוילון.

"מי כיבה את האור?" אבא שלי מתרעם

"רק סגרתי את הוילון אבא, הנה אני מדליקה לכם אור" תאורה פלורסנטית מתפשטת ברחבי החדר

"מתי התור שלנו ריבה?" אבא שלי שואל

"איזה תור מקסים?"

"אנחנו לא בקופת חולים? יש פה אור של ד"ר אפשטיין"

"אנחנו בעבודה של לירזילה, מקסים. אתה צריך לשירותים?"

"מה פתאום שירותים עכשיו? תני לקרוא עיתון בשקט"

"אנחנו מסתדרים לירזי, תחזרי לעבוד" אמא שלי מתחילה לדחוף אותי לכיוון הדלת, קצת נבוכה. היא עדיין לא מרגישה בנוח כשאבא שלי שוכח דברים ומתבלבל. זה מביך אותה, גם כשזאת רק אני איתם. היא היתה מעדיפה שאני לא אראה את זה.

"טוב, אני פה ממול אם אתם צריכים משהו"

ברגע שאני יוצאת, עוצרת מולי סמדר. מנהלת משאבי אנוש הכי רעה שהכרתי בחיי. עם חיוך מאוזן לאוזן היא מציצה אל תוך חדר הישיבות ואז פונה אלי "שמעתי שההורים שלך הגיעו לבקר. מהמם. כמה זמן הם ישארו פה?"

"עד סוף היום" אני עונה לה "למה?"

"לא, סתם, רק שהילל פה איתי, את זוכרת את הילל הבן שלי, ויש לו חוברת עבודה לסיים ואני רוצה שהוא יעשה אותה ככה בשקט בחדר ישיבות. מאוד חשוב לנו שלא יהיו לו הסחות דעת" היא סוקרת את הוריי כאילו מוודאה שאין עליהם סימנים חיצוניים למחלות מדבקות.

אני מבינה כבר לאיזה כיוון זה הולך ואני עוצרת אותה בדרך הכי מנומסת שאני מצליחה לגייס באותו רגע "עוד יש פה את הפרגוד שהבאת להפנינג בחירות שהרמת, הוא יכול לשבת מאחוריו. ויש אצלי במשרד את המתנה לראש השנה שבחרתי: אוזניות אוטמות רעש. את יכולה לקחת אותן. גם אם תהיה לו להקת מטאל על הראש הוא לא ישמע". אני אהיה כנה: זה מה שרציתי להגיד. אם רק היו לי ביצים. בפועל יצא לי "אני בטוחה שהם לא יפריעו להילל והילל לא יפריע להם וכולם יחלקו את אותו חלל בשקט ובכבוד אחד לשני".

מעצבנת.

לשמחתי היא לא ניסתה לכפות עלי לפנות את החדר באמצעות איומים ורק צעדה בשקט לעבר המשרד הפינתי שלה.

אני שומעת את הטלפון במשרד שלי מתחיל לצלצל ואני חוזרת למקום שלי ומרימה את השפופרת

"כן, אילאיל" אני מזהה את המספר

"שומעת?" ככה היא פותחת כל שיחה "אמנון אומר שאסור להביא הורים לעבודה. זה מפריע לתפוקה"

מעניין מי סיפר לבוס שההורים שלי פה. "תודה באמת שהלשנת ותגידי לאמנון שהורים מבוגרים הם כמו ילדים בני 4 ואם הוא ושאר העובדים מרשים לעצמם להביא את הילדים שלהם לעבודה, אני אביא את ההורים שלי לעבודה. סליחה באמת שאין לי ילדים, רק הורים!" וניתקתי בעצבים.

"לירז!" אני שומעת את אבא שלי צועק. "לירז!"

"שששש, אבא" אני ממהרת אליו "אני לא רחוקה ממך, לא צריך לצעוק. מה קרה?"

"שימי לי את התוכנית הזאת באייפד. עם זה שעושה חיקוי של שמיר ואישתו של הבולגרי ההוא"

"אבא זה לפטופ, לא אייפד" לא יודעת למה חשוב לי שהוא ידע שיש הבדל בין השניים. אני פותחת את הלפטופ ונכנסת לאפליקציה של mako לחפש את העונה האחרונה של "סברי מרנן" ושמה לו את העונה מההתחלה. שיתגנן לו ברצף.

אמא שלי עם העיניים בטלפון. בטח בטוויטר.

"אמא, למה את לא משחקת עם אבא קלפים? אולי תשחקו קצת ג'ין או משהו? אני לא רוצה שתהיו כל היום מול המסכים"

"עוד חמש דקות לירזי, אני רק עושה כמה לייקים ואז"

"מה דעתכם לעזור לי קצת? יש לי קצת ניירת במשרד שאני צריכה לגרוס ואני אף פעם מצליחה להגיע לזה. אני אביא לפה את המגרסה ואתם תוכלו לעשות את זה בישיבה. מה אתם אומרים?" אני מתלהבת מהרעיון היעיל שלי ויוצאת להביא את המגרסה הניידת לפני שהם יתנגדו. כשאני נכנסת חזרה הם באותה פוזיציה. אני ממקמת את המגרסה ליד אמא שלי, הולכת להביא את הארגז המלא בניירת המיועדת לגריסה ומניחה אותו על השולחן.

"אתם מקשיבים? צריך להכניס כל פעם כמות קטנה של דפים. לא צריך אחד אחד אבל גם לא 20 כל פעם, אחרת המגרסה תתקע. ככה זה מספיק" ואני מדגימה. כשאני מרימה את הראש אני רואה שהם בכלל לא מתייחסים אלי.

"אם תסיימו לגרוס לפחות חצי ארגז, אני אתן לאמא רשות להעביר את הטלפון שלי לבן של יהודית"

כבר הרבה זמן לא ראיתי אותם מגיבים אלי כל כך מהר כמו עכשיו. אמא שלי מניחה את הטלפון על השולחן, אבא שלי סוגר את הלפטופ.

אני רואה את המבטים שהם מחליפים ביניהם ובלי לומר דבר הם מתחילים להוציא ניירות מהארגז. לפחות לא נפתח משא ומתן.

מרוצה חלקית מעצמי, אני חוזרת למשרד שלי.

אני מתחילה עם המיילים ובמקביל עונה לשיחות טלפון של לקוחות. כשאני מסיימת את המצגת לישיבת ההנהלה שתתקיים אחרי החג אני מסתכלת בשעון ורואה שעברה שעה וחצי ולא שמעתי כלום מההורים שלי. מוזר.

אני מציצה לעבר חדר הישיבות ורואה שהוא ריק. מה לעזאזל??

אני קמה בבהלה ונעצרת במסדרון. מסתכלת ימינה ואז שמאלה. לאן הם יכלו ללכת? אני צועדת בצעדים מהירים אל עבר השירותים. אמרתי להם שיגידו לי לפני שהם הולכים. אני לא רוצה שיתרוצצו לבד במסדרונות. איזה מעצבנים.

אני פותחת את הדלת של הנשים ורואה שני תאים נעולים. "אמא?" אני קוראת, "כן?" עונים לי שני קולות שונים בו זמנית. יופי, שתי קולגות שכנראה הביאו את הילדים שלהם לעבודה וחושבות שאמא יש רק אחת.

אני סוגרת את הדלת ומקישה על דלת השירותים של הגברים. "אבא?" אני קוראת בקול רם. דממה. אבות כנראה לא מביאים את הילדים שלהם לעבודה. וגם הולכים פחות לשירותים.

אני מחליטה לנסות במטבח. כשאני מתקרבת אני שומעת את הקולות של ההורים שלי ,מתערבבים בקולות נוספים.

כשאני נכנסת למטבח אני מגלה יושבים מסביב לשולחן האוכל את ההורים שלי יחד עם הילל הנודע, ועוד שני ילדים שאני יודעת בוודאות שכבר ראיתי בעבר במשרד אבל לא זוכרת למי לשייך אותם. על השולחן מפוזרות צלחות חד פעמיות מלאות בבמבה, סוכריות גומי ועוגיות אוראו. הילל משעין את ראשו על אמא שלי שמחזיקה את הנייד שלה מולה והם רואים בו משהו שמאוד מצחיק את שניהם ואת אבא שלי לוחץ באגרסיביות על המקשים של לפטופ בזמן ששני הילדים הזרים שיושבים משני צדדיו נותנים לו הוראות: "ברח ימינה! תירה בו! רוץ, רוץ! תתכופף!"

"מה אתם עושים?" אני שואלת בעדינות

אף אחד לא מתייחס אלי. הם בכלל שמו לב שנכנסתי למטבח?

"הלווווו? אבא? אמא? מה קורה?" אני מרימה מעט את הקול

"אוי לירזי" אמא שלי עושה טובה ועונה לי " תראי מה היללי עושה. את ידעת שיש לו כזה… איך זה נקרא היללי?"

"ערוץ יוטיוב" הוא עונה לה בחיוך מלא גאווה והיא ממשיכה "ערוץ יוטיוב שעושה מלא לייקים? תראי, רק על הסירטון האחרון יש לו כבר מעל 1500 צפיות." היא מעבירה אלי את הנייד ואני פתאום רואה מולי את הגב של סמדר אמא של הילל, בתחתונים וגופיה, שרה מעל הכיור תוך כדי שטיפת כלים שיר של נועה קירל, עם נסיונות לחקות את התנועות והכל. רואים שזה צולם ללא ידיעתה והוא גם ערוך עם כל מיני אפקטים ויזואלים שלא ממש מחמיאים לה. אני שמה יד על הפה כדי להחניק את הצחוק שעומד להתפרץ מתוכי. בא לי לחבק את הילד הזה!

אבא שלי ממשיך לירות

"אבא"

"אבא!"

הוא מתעלם ממני. "אבא, אני אקח לך את המחשב!" אני אומרת בצורה הכי אסרטיבית שלי

"בוא, אני אחליף אותך" אומר ילד זר א' ובשניות תופס את מקום האצבעות של אבא שלי על המקלדת.

"זה משהו לירזי. את מכירה את זה? זה פנטסטי. איך העולם התקדם, זה משהו" אבא שלי מצחקק בהנאה ושולח יד לעבר צלחת האוראו. אמא שלי קלטה אותו. זהירות. "מקסים כבר אכלת שתיים כאלה" היא נוזפת בו ומושכת את הצלחת אליה.

"אז בסדר, מה קרה? עוד אחת לא הרגה אף אחד" הוא קורץ אלי ומכניס את העוגיה לפה.

"אבא, הרופא אמר שאסור לך מתוקים. זה יכול להרוג אותך" אני מנסה להסביר את התגובה של אמא שלי

"שטויות" הוא מבטל אותי. כשהוא לא מסכים עם משהו זאת התגובה האוטומטית שלו.

אני מתעלמת מזה כי אני כבר רגילה אבל פתאום אני שמה לב שכל הילדים בוהים בי בעיניים פעורות וילד זר ב' שואל אותי "ממתקים יהרגו אותי?"

שיט. איך אני יוצאת מזה עכשיו?

"שטויות" אני עונה לו "ממתקים רק עושים חורים בשיניים. לילדים זה בסדר. את סבא וסבתא שלכם זה יכול להרוג" אני מחפשת את העיניים של אמא שלי כדי לקבל אישור שעניתי בסדר ואני מקבלת את הרושם שלא ממש. מה אני מבינה בילדים? בעיה של ההורים שהשאירו את הילדים שלהם לבד באותו חלל שאני נמצאת בו.

 "אתם נשארים פה או שאתם רוצים לחזור לחדר ישיבות? עוד מעט נלך" אני משנה נושא וחוזרת לדבר אל ההורים שלי

"כבר?" אמא שלי נראית מאוכזבת

"כן, סיימתי את רוב הדברים שהייתי צריכה לעשות, נשאר לי רק עוד דו"ח אחד למלא וכמה מיילים לענות עליהם ואז נוכל ללכת. אתם צריכים לשירותים? לא הייתם כל הבוקר"

"מקסים?" אמא שלי פונה לאבא שלי וקמה ממקומה "בוא לשירותים, בוא"

אבא שלי לא מתווכח איתה וקם לאט ממקומו

"זה התור שלנו עכשיו?" הוא שואל אותה "איפה הכרטיס קופת חולים שלי?"

"הוא אצלי" היא עונה לו בלי לתקן אותו "אבל קודם נלך לשירותים"

כשהם יוצאים מהשירותים אנחנו חוזרים לחדר הישיבות. אני שמחה לגלות שהם לא גרסו יותר מחצי ארגז ואני רואה שאמא שלי רואה שאני שמחה. "יש לנו עוד קצת זמן, לירז, אל תצאי במחולות עדיין. תשארי פה רגע עם אבא, אני הולכת להביא לנו מים מהמטבח"

"בואי נעשה ביחד קצת סודוקו" אבא שלי מציע. אני מתיישבת לידו והוא פותח את החוברת. יש לו מן קטע כזה עם סודוקו שהוא קודם מעתיק את הטבלה לדף חיצוני, פותר אותה עם עיפרון ורק אז הוא מעתיק בעט את הפתרון לחוברת. כדי שלא יהיו מחיקות בחוברת והכל יראה נקי. יקה.

אני רואה שמפוזרים על השולחן לפחות 6 "דפי טיוטה"

אני מבסוטה על אבא שלי שהספיק לפתור כבר 6 חידות בזמן כל כך קצר ואני לוקחת דף טיוטה אחד ובוחנת מקרוב את הפתרון שלו.

אוי לא

אוי לא לא לא לא לא לא!

מתחת לטבלת הסודוקו אני נחרדת לגלות את החוזה עם "סינימי" שנחתם רק אתמול. זה לא העתק של החוזה, זה החוזה המקורי עם חתימת הבעלים של "סינימי" עליו. זה לא באמת קורה עכשיו.

"אבא מה עשית?" אני משתדלת לא להישמע היסטרית מדי

הוא מסתכל על הדף שאני אוחזת בידי "מה, מצאת טעות?"

"מאיפה לקחת את הדפים האלה?" אני אוספת לידיי את שאר הדפים עליהם מצוירות טבלאות הסודוקו ואני מגלה שכולם שייכים לאותו חוזה

"אמא הביאה לי מהחדר לידך. היא לא רצתה להפריע לך"

"אבל הבאתי לכם ארגז שלם עם דפים לגריסה, למה לא יכולת לקשקש עליהם?"

"אמא אמרה שאם צריך לגרוס אותם הם בטח חשובים מאוד אז אסור לקשקש עליהם"

"ומסמכים שמונחים על השולחן של עורך דין החברה הם לא חשובים מאוד?" אני שואלת בכעס. אני מנסה לשמור על איפוק כי אני יודעת שהוא לא אשם וזו טעות שנעשתה בתום לב אבל אני גם יודעת שאני לא אצליח להסביר את זה לאמנון בלי להתחנף ולהתחייב לעוד שעות נוספות כפיצוי ולא מתאים.

אני מחליטה לא להיכנס בהם עכשיו. זה לא הזמן ולא המקום. אני אדבר איתם על זה מאוחר יותר, אולי לפני שהם ילכו לישון, כשהאווירה תהיה יותר רגועה והם יהיו עם בטן מלאה מארוחת החג. אני לוקחת שלוש נשימות עמוקות, אוספת את הדפים כדי למחוק מהם את הטבלאות בעצמי וחוזרת למשרד שלי. אני מתיישבת בכבדות על הכיסא.

לא קל לגדל הורים.

עוד שעה עוברת וכשאני נכנסת בפעם האחרונה להודיע להם שאפשר להתקפל הביתה, ארגז הגריסה ריק ואמא שלי מדברת בטלפון. "765" אני שומעת אותה אומרת בקול חזק וברור את שלוש הספרות האחרונות של מספר הטלפון שלי. "ותגידי לו שהוא יכול להתקשר כבר עכשיו. היא זמינה. ביי" היא מנתקת ומחייכת אלי חיוך גדול. לא יכולת לחכות, אה?

אנחנו אוספים את כל החפצים שלנו וסוגרים מאחורינו את דלת חדר הישיבות.

"נהניתם היום?" אני שואלת בדרך לאוטו

"מאוד" אמא שלי כאילו חיכתה שאני אשאל אותה "למרות שחשבתי שאני אפגוש יותר חברים שלך אבל כנראה שבגלל החג זה לא התאפשר. אולי בפעם הבאה.." מצחיקה אמא שלי אם היא חושבת שתהיה פעם הבאה.

חמש דקות לתוך הנסיעה אני כבר רואה שהם נרדמו מאחורה.

אני רק מקווה שהם יתעוררו לפני שנגיע, אחרת יהיה לי קשה להעלות אותם הביתה.