עקידת יצחק כחזרה כפייתית של זיכרון טראומטי

איך יודעים מתי בחירה היא נקייה ומדוייקת ומתי היא מוכתבת, ע"י רישומים של זכרונות עבר כואבים?

איך יודעים מתי בחירה  היא נקייה ומדוייקת  ומתי היא מוכתבת, ע"י רישומים של זכרונות עבר כואבים?

כנראה יש משהו באותו זיכרון כאוב שמבקש להגיח אל האור, לעמוד מולנו פנים-אל-פנים, לאפשר לנו להתמודד איתו, אבל הוא מכאיב מידי מכדי שנאפשר זאת ונזכור אותו, ואז הוא בוחר בדרך חמקמקה של "לשכפל את עצמו", להתגשם שוב במציאות שלנו, במעין נרטיב חוזר, על מנת להכריח אותנו להתבונן בו..

 הוא היה כבר מבוגר מאד, ולא פילל שיוולד לו ילד מאשתו.

לו הרתה במועד כמו כל הנשים, כבר יכלו להיות סבא וסבתא..

שנייהם כבר עברו את ה90…זה היה לגמרי בגדר נס כשנולד יצחק. ובקר אחד הוא שמע פתאום את אותו הקול המוכר, של

 

"לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך".

 רק עם מילים קצת שונות:

 "קח לך את בנך, את יחידך ,אשר אהבת, את יצחק, ולך לך אל ארץ המוריה, והעלהו שם לעולה על אחד ההרים אשר אומר אליך"

אפילו המקצב של המשפט היה דומה, עם אותו "לך לך" ועם אותו "המקום אשר אראך "/אשר אומר אליך". לא, אי אפשר לטעות. זה היה אותו הקול.

בבת אחת הוא נזרק אחורה, שנים רבות, בהיותו ילד.

ילד תאב אמת, פתוח אל הנשגב, שאינו חושש לומר את אשר בפיו.

את אלילי אביו ניתץ, בז להם ולמאמינים בם, היתה לו ידיעה :יש אלוהים והוא האחדות של כל הדברים כולם, הוא הטבע, הוא הכח הבורא, היקום, ודאי שאינו יציר כפי אדם!

על עזות המצח המרדנית שלו  נצטווה אביו  על ידי המלך להשליכו לאש ולרצות את האליל, את המולך.

ריח של אש ועשן, זרועות אביו אוחזות בו בחוזקה ובועטות אותו בכוח לעבר האש האדומה. אבבא! מה אתה עושה??

 חם, חם מאד, ריח של שיער חרוך מתחיל לעלות באפו- ופתאום..

 נס קרה.  הוא ניצל. אלוהים הציל אותו.

תחושת הדז'וו לא הרפתה ממנו.

הוא הרגיש שמשהו חזק ממנו מניע אותו לחזור על מעשה אביו ולהעלות את בנו לעולה, באש. את יחידו שניתן לו לעת זיקנה, את ההבטחה שהובטחה לו להיעשות לגוי גדול ולהחיל את הברכה על כל משפחות האדמה.

 הפעם לא למולך אלא למלך מלכי המלכים, לאלוהים.

ואולי גם ההצלה תחזור על עצמה, פירפרה מחשבה בליבו?

ומה אם לא?

הטילטול העז שטלטל אותו מבפנים התחיל מהרגליים, עלה אל הבטן, אל הלב, אל הגרון, רעידת אדמה של כל הוויתו הפנימית.

איזה מן אבא אני?

 היד שלו לא הפסיקה לרעוד כשאחז במאכלת. בליל קולות בראשו:

תעלה אותו לעולה!

(של מי הקול הזה?)

וגם:

עצור! אל תשלח ידך אל הנער!!

ובאותו שבריר שניה הוא כמו התעורר מחלום בלהות והצליח לזהות את הקול הנכון.

נשמתו רקדה בתוכו והאייל הגיע בתזמון מופלא מתוך הסבך. כאילו לתמוך בקול הנכון.

לפרשת וירא

ההצלה הגיעה גם הפעם. איזו הקלה.

האם יצחק יסלח לי?