עצמאות

בחורה עם מחשב נייד

לפני שבוע הגיעו להאיטי אורלי וילנאי וגיא מרוז, לצלם תכנית על הפעילות ההומינטרית הישראלית בהאיטי, ולבחון את השיקום בשטח.
היה מעניין. קצת לקחתי "צעד אחורה" והתבוננתי. בעיקר התבוננתי ברחובות, ב"שדה" דרך השאלות שלהם.
זו הייתה יציאה מהמבט הרגיל שלי על הדברים, מההתמקדות שלי בעבודה ובעשייה שלי, שלנו.

אחת השאלות שאורלי שאלה אותי הייתה- האם את מאמינה שהם מסוגלים להצליח לבד, גם בלי זרים?
עניתי לה ומאז אני חושבת על זה.
אני מאמינה שהארגונים הבני"ל, ברובם, לא הלציחו לשנות רב או מעט בהאיטי.
אני מאמינה שלהצליח בהאיטי הוא משהו שבין הרצון המערבי לרצון ההאיטיאני.
אני מאמינה שאם ניתן כלים אמיתיים וחניכה איכותית כל אחד שרוצה יצליח.
ואני בעיקר מאמינה שאם לא נרצה להישאר פה, אלא לתת את הכח לאנשים שפה, אז יתחולל שינוי.

קל מאוד לשבת פה, לנהל, לייעץ, לוודא שכלום לא מתפרק.
להיות האדם הלבן ולפתור את הבעיות, או להביא את המתנות, הכסף והציוד למחנות.

קשה יותר להיות זה שנותן כלים לצוות שלו ולשלוח אותם לתת את המתנות אבל גם להתמודד עם הקשיים.
להגיד לנציגים מארגונים אחרים, צוות בינ"ל, דברו עם ארנה וסנדרה ולא איתי, אני מכותבת על מה שקורה, הן מנהלות הכל.
לתת לאנשים תחושת מסוגלות דרך עשייה ולא רק דיבורי העצמה.

ואני יודעת שהצוות שלי פה, שעובד כ"כ קשה, לומד המון.
אני יודעת את זה כי הן אומרות לי את זה.
וזה יותר חשוב לי מההצלחה של הפרויקט העכשווי.
זה חשוב לי כי הן תצלחנה להרים עוד פרויקט ועוד פרויקט.

עם המון חניכה  והתאמת הכלים לתרבות שלהן, לדרך בה הן פועלות.

המון עבודת צוות, ללמוד מהן איך לפעול, ולפעול, לא רק לדבר.

והלוואי שמהמצב הזה הן תצאנה לעצמאות.

איך אני מלמדת עצמאות?
אחריות לדרך שלהם
אמונה ביכולת שלהם

שרון מיכאלי- רמון
מומחית לחינוך גמיש ומישחוק, חינוך באזורי אסון, מנתחת התנהגות ומנחת מחנכות והורים, מפתחת שיטת התנועה ההדדית ויזמת TOGI http://www.facebook.com/people/Sharon-Ramon/608627297