עצמאות 2016
היה ממש משמח וטוב, ופחות, הרבה פחות עצוב, אם הדגל, היה פשוט מתנופף לו, בראש התורן. בלי הצורך הבלתי נמנע, לטפס לאט לאט, בצלילי חריקה. לעצור באמצע. עצירה באמצע תמיד חונקת את הגרון. עד להגעה אל המקום בו הוא, הדגל, יכול ליהנות סוף סוף מאוויר עצמאי.
ערב טוב, חג עצמאות שמח.
ברשותכם, אסקור את הגזרה:
מצפון לנו, לבנון, ארץ הארזים, שקטה ומקסימה. מצפון-מזרח לנו, סוריה, ארץ החומוס המופתי, מלאת חיים. ממזרח, הרשות הפלסטינאית וירדן, ארץ האפשרויות המוגבלות, שלווה ובוטחת, ומדרום, מצרים, ארץ המלוחייה והפרמידות, רגועה ונינוחה. ופה, ביניהן, גועשת ותוססת, לא רגועה ולעיתים מעצבנת, שוכנת לה גברת ישראל. כפרה עליה, עיניים שלנו.
מדינת ישראל, כידוע אינה שקטה, ואינה יודעת מנוח. אם זה בגלל השכנים, אם זה בגלל עצמה. הצורך האינסופי לשמור על עצמה מאחרים, ומעצמה, מחייב שימת לב יומיומית. גם כמדינה, גם כאזרחים החיים בה. השמירה שלנו עליה מחברת תמיד את הצורך להסתכל החוצה ופנימה. כי ביכולתה של המדינה ושל אזרחיה, וזה ראינו פעם, הרבה שנים לפני שנולדו ההיסטוריונים, היא גם להרוס לעצמה ולעצמנו. כן, מסתבר שגם בזה אנחנו טובים.
הדגל הזה, בין שני פסיו הכחולים, מכיל שני משולשים. זהים לחלוטין אחד לשני, אבל תמיד יהיו בהיסט מדויק, אחד לשני. אחד יחשוב כך והשני אחרת, השני יאמין והראשון יתמלא כפירה. אבל בהיסט הזה, שנובע מאי ההסכמות הבאמת אינסופיים בקרב העם הזה, נוצר מבנה אחר, מכפיל כח אם תרצו, של שישה, שוב המספר הזה, שישה חודים המופנים החוצה ומייצרים מגן. ולא רק בהקשר של הגנה צבאית וכח, אלא כנקודת אחיזה נוספת בעולם שמסביב. עוד נקודות השקה לשיתוף פעולה, לשלום, להבנה הדדית.
אבל מה שיפה פה, זה שההסתכלות, ברוב המקרים, היא קדימה. איך בונים ויוצרים ועושים ומפתחים וממציאים חיים יותר טובים. היכולת הישראלית לשים בזיכרון האחורי את כל הקשיים והעבר המאוד קשה ולא לרבוץ בו, היא זו שמפיחה תקווה ובונה, הלכה למעשה, חיים, ליושבים כאן.
הבה נקרא לשכנינו מעבר לגדר, להפסיק להשקיע את הכסף הרב, באמת הרב, שיש להם, בברזלים מעופפים. לכולם זה כבר ברור שהם יכולים לעוף, האחים רייט כבר הוכיחו זאת ולמען השם גם צדקו. השקיעו את הכסף בפארקי מים, במגלצ'ות, בסוכר על מקל, קנו איתו באיביי כל מיני שטויות שלא צריכים אבל משמחים את הלב, השקיעו אותו באימוני ספורט ובמגרשי רקורטן משובחים, השקיעו בעתיד ואל תיקברוהו באדמה, השקיעו בעצמכם ולא בנו, אנחנו כבר מסתדרים, תודה.
זיקוקים.. האמת שזיקוק הוא ממש מפחיד אבל מקסים. הוא מחריש את האוזן אבל מרהיב את העין. הוא מפתיע באחת ומפתיע אותך כפליים. זיקוק צריך מישהו מבוגר שיפעיל אותו ומישהו צעיר שיביט אל השמיים.
ועוד כמה מילים על ארצנו. היום מותר קצת לשבח, זה עדיין בגדר לגיטימי:
אתם ראיתם פעם מדינה שיש לה הר קר וים אדום? שיש לה שני כיורים, אחד מתוק ואחד מלוח? זו מדינה שאין לה אלוהים אבל מאמינה בו עוד ועוד, זו מדינה שנעזרת באחרים שמי בכלל צריך את הטובות שלהם? זו מדינה שעומדת יפה בתור שעוקף את התור הרישמי, זו מדינה שמוצאת עצמה במבצע כל קיץ, והכל הכלול, אפילו חיפה ותל אביב, זו מדינה שמזהמת קבוע את האוויר הנפלא השורר בה תמיד, זו מדינה שמצילה את בניה המטיילים ומועדים בנופים הנהדרים שיש בחו"ל זו מדינה שבנותיה כולן יפות ומעידות על התמחותנו בניתוחים פלסטיים מפוארים, זו מדינה של כל הדתות אבל ראבבק, ג'יזס קרייסט, אורי מלמיליאן, אצל כולם זה אותו האל. זו מדינה של ספורט הישגי בלתי מושג, של חינוך לסובלנות ששונאת בוחן פתע, של חוש הומור עצמי על האחר ושל ביחד, כולם ביחד, בקבוצת ווטסאפ אחת גדולה של עם חופר.
68 שנים לא הולכות ברגל, הן צריכות קלנועית, קלנועית שנטענת מהעבר ומההווה ומהעתיד. חייבת להיות טעונה, חייבת. זה תלוי רק בנו.
חג עצמאות שמח!
