עצירת ביניים באיסטנבול

טורקיש ארווייז

העצירה בתורכיה היתה מעצבנת.

אבל גם מרתקת.

ככה זה שאת גם עם שורשים מרוקאית וגם סקרנית. כל דבר מעצבן אותך, אבל גם מרתק ואת רוצה ללמוד עוד.

תורכיה, כישראלית גאה, לא חביבתי. ולכן העצירה המתוכננת בה "לא באה לי טוב". אבל, זה חסך לנו כמה מאוד דולרים בכרטיסי הטיסה, וגם נתן הזדמנות לראות עוד מקום, בקטנה.

העצירה היתה ל 11 שעות. יורדים בשדה תעופה אחד וטסים מאחר. לא אספר מי הגאון שהסכים לרכוש את הכרטיסים האלו.

בירור קטן בשדה התעופה בו נחתנו העלה שנסיעה באוטובוס מספר 25 (לא בטוחה שאני זוכרת נכון את המספר) מוריד אותנו במרכז העיר, וגם ממשיך אחר כך אל שדה התעופה השני. עלינו עליו. על טפינו ומזוודותינו.

עצרנו במלון הראשון שנקרא בדרכינו. איל חיכה בחוץ עם הילדים, אני הפקדתי את המזוודות, קיבלתי קבלה והתחלנו בסיור באיסטנבול.

מרכז העיר נתן הצצה מהירה לתורכיה של היום, מופרדת, לא אחידה, בסכסוך פנימי עם עצמה ועם נוכחות גדולה מידי של משטרה.

אחד מהשוטרים הזמין אותי להכנס לתערוכת תמונות (כנראה שהניח שעם מצלמה שכזו על החזה אני אשמח לראות את תערוכת התמונות).

נכנסנו.

יצאנו.

התערוכה היא של חיילים תורכים גאים בהרג ובשלל שלהם.

ביציאה הוא העניק לי פרח. החזרתי לו את הפרח ואיחלתי לו ובעיקר לי, שלא נתראה שוב.

ממש מול היתה כיכר עמוסה ביונים. אבל התערוכה הזו ומפגן השוטרים הקשוחים שהיו בחוץ לא איפשרו לי אפילו לדמיין שהן יכולות להיות יונות שלום. בכל זאת האכלנו אותן. ככה אנחנו, ייצורים אופטימיים. מוכר גרגירי החיטה היה מאוד מרוצה מהילודה שלנו ומכר לנו במחיר מופקע ארבע כוסות גרגירי חיטה למען השלום העולמי.

לא רחוק מכיכר היונים שמענו פעמון מצלצל וקול פעמונים בעקבותיו. הלכנו לפי הצליל ופגשנו בדוכן שמח של מוכר גלידה צמיגית שכולה הופעה אחת גדולה. התענגנו על הגלידה ואז גילינו דבר מרתק: איסטנבול עובדת עם שני סוגי מטבעות: לירה תורכית ויורו. אנחנו מסתבכים לנהל את השקל הצנוע שלנו והם מתמחרים בשני סוגי מטבעות. נראה לי מעניין ללמוד על זה עוד, אבל כנראה שאאלץ לחכות להזדמנות אחרת לפענח את זה.