עצור!

בחורה עם מחשב נייד

\\
h
 
[15/12/14]
.
טוב, אז מפה לשם זה כנראה הופך לבלוג הריצה שלי… עכשיו אני אצטרך להמשיך לרוץ רק כדי שיהיה לי מה לכתוב כאן :))

.

ריצה ארוכה ראשונה מאז החצי מרתון. 12 ק"מ. ממש לא סוף העולם. שום הכנות דרמטיות למעט שינה טובה. אני בכוונה לא יוצא מאד מוקדם כמו בדרך כלל (אזור שש, שש וחצי בבוקר), אלא בסביבות תשע בבוקר, כדי לכוון לשעות ההזנקה של המירוצים הקרובים. כשאני יוצא מהבית וכשאני מתחיל לרוץ הכל בסדר, אבל שום דבר לא בסדר עד הסוף. קצת קריר בחוץ, אני רץ עם חולצת שרוולים ארוכים והצווארון שלה צמוד לי מדי לצוואר (ובהמשך יהיה לי חם מדי איתה), אני צריך להשתין על ההתחלה ולא בא לי לעצור, הגוף לא מרגיש קל ובקיצור אני לא במיטבי, אבל זה יחסית בקטנה. אפשר לרוץ וההתחלה טובה. אני רץ בקצב טוב של 6 דקות לקילומטר והקצב הזה מרגיש לי נוח ולא מהיר מדי.

.

פעם ראשונה שלי בלי מוזיקה. החלטתי מראש לרוץ בלי מוזיקה. אין דבר שעושה לי יותר טוב ויותר כיף מאשר לשמוע מוזיקה באוזניות כשאני רץ, אבל אחרי שבחצי מרתון הגעתי לנקודה שבה לא יכולתי לשאת יותר את המוזיקה שהפכה לרעש מעיק באוזניים, החלטתי לנסות לרוץ בלי, לאמן את עצמי גם לאפשרות הזו. להפתעתי זה דווקא לא רע. לא רק שלא מפריע לי לרוץ בלי מוזיקה, אלא שזה אפילו מרגיש לי יותר קל. המוזיקה שלי מאוחסנת באייפוד הישן והטוב והיקר ללבי ואחרי שרצתי הרבה כשאני מחזיק אותו ביד ואחר כך כשהוא בכיס המכנסיים ואחר כך כשהוא תלוי עם תפס על המכנסיים, עברתי בסוף לחגורת ריצה מאד נוחה שהאייפוד נח בתוכה. אבל עכשיו אני בלי האייפוד ולכן גם בלי החגורה וזה סבבה ונוח וחוסך את ההתעסקות של להעביר שיר מדי פעם, להגביר / להחליש ולהצמיד את האוזניות פה ושם.

.

שלושת הקילומטרים הראשונים עוברים בסדר, אבל יש איזו כבדות בגוף. אני מרגיש שאני לא ממש מצליח להכנס לתוך הריצה. כאילו שמשהו חורק וזקוק לטיפה שמן כדי לנוע חלק יותר. עוברים עוד חמש מאות מטרים ואחרי שלושה וחצי קילומטרים מתחילת הריצה ברור לי לגמרי שאני עוצר. לא עובר להליכה, אלא ממש עוצר ומפסיק את הריצה. אין כאן שאלה בכלל, אין כאן ויכוח או איזה דיון עם עצמי. ההחלטה התקבלה. הוודאות הזו מייאשת. העצירה כל כך מוחשית, שאני ממש רואה אותה בדמיוני לפרטי פרטים. אני לא יכול לרוץ וזהו. עזבו אותי באמאשלכם.

.

אפרופו אמא, שלי היא אחת הנשים העקשניות ביותר בעולם. חד-משמעית בחמישיה הפותחת העולמית. בכל פעם שהיא אומרת לי שאני עקשן (והיא אומרת לי את זה גם היום, כשהיא כבר בת 87) אני מזכיר לה שירשתי את התכונה הזו ממנה, כך שאין לה באמת למי לבוא בטענות. אני נטרף מהעקשנות שלה, אבל יש מצב שהפעם התכונה הזו באה לעזרי. אחרת אין לי שום דרך אפשרית להסביר לעצמי איך זה שאני בכל זאת לא עוצר. משהו בי מאפשר לי להתעקש להמשיך לרוץ לפחות עוד מאה מטרים ואז עוד מאה ואז עוד מאה וכך עד שעובר לו קילומטר נוסף.

.

בשלב הזה, ארבעה וחצי קילומטרים מתחילת הריצה, מתחילים לי כאבים ברגליים שמאד מזכירים את החצי מרתון. התאומים לא נתפסים כמו בחצי ורמת הכאב רחוקה ממה שחוויתי אז, אבל התמונה הכללית לגמרי דומה. ושוב, העצירה המוחלטת שתכף תגיע נראית חדה וברורה. זה כבר לא רק קול פנימי שאומר לי לעצור, זה ממש בן אדם שנמצא בתוכי, תופס אותי בכתפיים, מנער אותי חזק וצועק עלי לעצור כבר. מה צועק, צורח! וגם הפעם, באמת שאין לי שום מושג איך, כלומר זה לא משהו שאני יכול להניח עליו את האצבע ולהסביר איך הוא קרה – גם הפעם אני בכל זאת ממשיך לרוץ. הקצב שלי יורד משמעותית. יותר נכון צולל. בלי להתבלבל אני כבר על 6 דקות ו-45 שניות לקילומטר. וכמה שהוא מבאס הקצב הזה. נורא. אבל זה הטריידאוף ואני מבין ומקבל אותו ואפילו מתנחם בו ומאמץ אותו אל לבי, כי אני מבין שבו טמונה היכולת שלי להמשיך ולא לעצור.

.

להגיד שאני חסר חוש כיוון זה כמו להגיד שעל השמש קצת חם. הכי אנדרסטייטמנט. אני מהאנשים האלה שיכולים לצאת מאותו בניין במשך שנים ותמיד, אבל תמיד, לפנות לכיוון הלא נכון. פשוט אין לי את המודול הזה. כל הרעיון של התמצאות במרחב איכשהו פסח עלי. ולראיה – אני הולך לאיבוד בגבעת שמואל. לא תגידו תל אביב או ניו יורק. גבעת שמואל. זה מצחיק אבל זו עובדה. אין לי מושג איפה אני ביחס למסלול המקורי והמוכר. אני מחליט שלא אכפת לי. אני אמשיך לרוץ עם הכביש ויהיה בסדר. ואני אכן ממשיך. פונה ימינה, פונה שמאלה, רץ ישר ומפה לשם עוברים להם עוד שני קילומטרים ופתאום, שישה וחצי קילומטרים מתחילת הריצה, המניאק שצורח לי לעצור נעלם כלא היה. איננו. כאילו שמישהו ניגש לכפתור ווליום וסובב אותו עד הסוף שמאלה. שקט מוחלט ובהתאמה הריצה הופכת להיות מעט קלה יותר. אני מתחיל לשאול את עצמי איך אחזור הביתה במידה ולא אצליח לצאת מהמבוך שנקלעתי אליו. אני חושב על כך שאין עלי שקל ומתחיל לשוחח עם עצמי על סוגיית היציאה מהבית בלי כסף. לוקח לי כמה דקות טובות להזכר שיש לי סמארטפון ושבנגיעת מסך אחת אני יכול פשוט להזמין מונית מגט טקסי. כך מתנהל לו בתוכי דיאלוג שלם, לגמרי טריוויאלי ולא קשור לריצה ומתברר שזה עוזר ומרחיק אותי מהמודעות לפעולה הגופנית שאני עסוק בה ושעם כל הכבוד לצורח ההוא שנעלם, עדיין מזמנת לי כמה וכמה קילומטרים של ריצה. אני ממשיך לרוץ ומנסה לאתר איזושהי נקודת ציון שתסמן לי היכן בדיוק אני נמצא ואיך אני יוצא מגבעת שמואל לקריית מטלון ואז, ללא שום הכנה מוקדמת, אני מוצא את עצמי בקריית מטלון. זה מפתיע ונעים, כי פתאום אני יודע איפה אני. עוברים שמונה קילומטרים וגם תשעה, אני מתקרב הביתה וזה בכלל משמח, אבל תחושת הסיזיפיות לא נעלמת לגמרי והכל עוד יותר מעייף מנטלית כי יש לי עוד איזה שלושה קילומטרים לרוץ.

.

הצורך לעצור חוזר כמאתיים מטרים אחרי תחילת הקילומטר העשירי. לא יאמן כמה שזה מעצבן. אותם קולות, אותן מחשבות כמו אלה שהופיעו קודם, ושוב המשימה נראית קשה מדי. איזה ניג'וס! אבל אני מתעקש. ממש ממש מתעקש. בסופו של דבר אני משלים מרחק של 12 קילומטרים. הקצב הוא קצב צב מבחינתי. שתי שניות איטי יותר מהקצב בחצי המרתון. אני עייף וכואב ותפוס, אבל מרגיש תחושת ניצחון ברורה ומובהקת. ברור לי לגמרי שניצחתי איזשהו חלק בתוכי שעמד להכשיל אותי.

.

משהו בחוויה הזו גורם לי לחשוב על המודרכות והמודרכים שלי שאני מלווה כבר שנים ועל הקושי שלהם להניע את עצמם כדי לייצר את השינוי שהם מעוניינים בו. זה לא שאני תמיד רק מצליח ותמיד רק מתגבר על הקשיים שעמודים מולי (ממש לא!), אבל פתאום אני כל כך מזדהה עם התחושה שיש איזשהו כוח, כוח עצום, שאומר לך לא להמשיך, לעצור, להפסיק. כוח שלא יעזור לך כלום, הוא חזק ממך והוא מכשיל אותך. מה שמאפשר לי להתגבר על הכוח הזה היום לגמרי לא קשור לתובנות עמוקות, טיעונים משוכללים או השראה יוצאת דופן. זו פשוט עקשנות טהורה וגולמית שמשולבת בהחלטה המכאנית לרוץ את העשרים שלושים מטרים הבאים ואת העשרים שלושים מטרים שאחריהם וכך הלאה. סיזיפיות לשמה. סיזיפיות שמתברר שהכוח שלה עצום לפחות באותה מידה.

\\