.
בני טורג'ה הם שבט מיוחד במינו.
חייהם סובבים סביב פולחן המוות, שמכתיב את כל אורחות חייהם ואת גורלם.
הספר נפתח בתיאור מפורט של אורח החיים הזה, ששיאו בעץ מיוחד במינו.
בו – בגופו של הגזע – בני הטורג'ה מניחים את גופותיהם של תינוקות שמתו, עטופים בתכריכים.
העץ ממשיך לצמוח, סוגר על הגופות הקטנים, והוא גל-עד עולם לעוללים האלה, שלא האריכו לחיות.
'העץ של בני טורג'ה' הוא ספר על החיים ועל המוות. זה הנושא.
"זה היה הלילה הראשון.
לילה אין-סופי. שנמשך אלף לילות.
בבוקר המחרת גרי הפסיק לשיר.
ואז הגיעו שני לילות נוספים.
ואחריהם כל השאר.
כל שאר הלילות שהם חיי".
('העץ של בני טורג'ה, עמ' 44
השורות הקצרות במקור)
הסיפור מסופר בגוף ראשון. הוא מספר על מפגשים עם המוות.
הוא מספר על החיים לצד המוות, לצד אבדן.
הדובר הוא במאי קולנוע צרפתי, ממש כמו הסופר.
האם הוא הוא עצמו? אולי. אולי לא.
הוא מספר את סיפורי חייו, מערכות היחסים שלו עם נשים ועם גברים, אהבתו לקולנוע ולספרות.
אם הכותב והדובר אחד הם, ואם לא, קלודל חולק אתנו את עולמו העשיר שלו עצמו,
את התרבות האישית שלו, זו שיש לכל אחת ואחד מאתנו,
ושאצל כל אחת ואחד מאתנו היא שונה, כפי ששונות טביעות האצבעות שלנו אלה מאלה.
הוא מספר על הספרים שקרא, הסרטים שהביאו אותו לעסוק בקולנוע,
ההחלטות שקיבלה אמו בנוגע לחינוך שלו, ואיך השפיעו על חייו.
הוא מספר מעט גם על תהליכי יצירה, נביטתו של רעיון, עיבודו לסרט.
קלודל חולק איתנו את אישיותו היוצאת-דופן, תובנות ייחודיות,
מחשבות של אינטלקטואל בן תבנית הדור שכבר כמעט נעלם מהעולם.
הוא חולק אתנו את אהבתו אל האנשים בחייו, את כאביו, את תקוותיו.
והוא חולק אתנו את יחסו למוות.
אנשים רבים הופכים את המוות, המחשבה עליו וההתכוננות לקראתו, לעיסוק מרכזי בחייהם,
כמעט כמו אותם בני טורג'ה, שכל חייהם סובבים סביבו.
בן דמותו של קלודל בספר הזה הוא סוג של בן טורג'ה.
"…אם אנסח אחרת את מה שמטריד אותי, אומר שאני מנסה לחשוב על התפקיד שממלא המוות בחיינו, איך אנחנו משלבים אותו ביום-יום, בפעילויות החיים שלנו, באהבותינו, בעבודתנו, ואם אנחנו פועלים איתו או נגדו".
(שם, עמ' 61)
בה במידה, קלודל חולק איתנו את החשיבות העצומה שהוא מייחס לאמנות בחיינו, חייו של כל אדם, באשר הוא חי, באשר הוא צורך אמנות, או יוצר אותה, או גם וגם.
הוא מצטט את המפיק שלו, חברו הטוב, כאומר:
" אני יודע שאנחנו חבים את מי שאנחנו להורים שלנו כמובן, למורים בבית הספר, אולי למרצים, אבל אני משוכנע שחלק גדול מהמבנה הנפשי והרגשי שלנו אנו חבים לאמנים, מתים או חיים, וליצירות שהוציאו תחת ידיהם…"
(שם, עמ' 134)
*
העץ של בני טורג'ה הוא אתר הנצחה למתיו העוללים של השבט הזה, בסולואסי שבאינדונזיה.
'העץ של בני טורג'ה' הוא מפעל הנצחה
לחיים ולמתים – קטנים כגדולים – בחייו של הדובר, או הסופר.
כאן הם ממשיכים לחיות ולהתקיים, גם אם כבר אינם בין החיים.
"… הספר הזה הפך למקום שבו מתקיימת החברות שלנו. אז'ן נמצא כאן, בדפים, בשורות או ביניהם. הסיפור הוא חדרו לא פחות מאשר קברו".
(שם, עמ' 144)
*
כמה מלים על תרגום
בשנה-שנתיים האחרונות, מתוך שאני עצמי עוסקת בתרגום,
וגם קוראת ספרות מתורגמת יותר מאשר נהגתי בעבר
אני לומדת על תרגום דברים שלא ידעתי ולא שיערתי.
התרגום הוא עבודת יצירה, שאולי אף לא נופלת מעבודת הכתיבה המקורית
היא מחייבת רקע תרבותי עמוק, הבנה מעמיקה מאד של שפת המקור, על רבדיה,
ושליטה מעולה בשפת היעד. על רבדיה.
יש בי הערכה רבה להוצאת הספרים הזו, שמייסדה שי סנדיק הוא מתרגם בעצמו (ותרגם להפליא מצרפתית את הספר הזה), על הקרדיט למתרגם שמופיע על כריכת הספר (לכל המרגמות והמתרגמים של ההוצאה).
זה חדש, זה נדיר, וזה לגמרי לא מובן מאליו.
*
'העץ של בני טורג'ה', בהוצאת תמיר//סנדיק
ספר חובה לכל מי שחי
לכל מי שאי פעם ימות
לכל מי שקורא, חושב, מרגיש
לכל מי שיוצר ותוהה על ההשראה ועל מקורותיה
מומלץ לקנות בחנויות ספרים עצמאיות
או
ישירות מההוצאה, במחיר מצויין, ועם שתי אפשרויות משלוח
*
תעשו לעצמכם טובה, תקשיבו לשיר הנפלא הזה
תודה לפיליפ קלודל על שגילה לי אותו
[youtube 5eFAe2Ia1VY nolink]