עץ גדוע

תפסה את עיני תמונה בפייסבוק. בתחילה לא ראיתי את הכיתוב ולא ידעתי מה זה.  זקן גלמוד ברחוב שומם שיש לו הרבה צללים  – צל אחד שלו ועוד צללים של  אנשים. תפס לי את העין, נגע בי רגשית. תמונה בשחור לבן המשדרת אובדן ובדידות. כשהגדלתי את התמונה בפייסבוק, ראיתי שזו כרזה ליום השואה.

את הכרזה עיצבה בוגרת האקדמיה לאמנות ועיצוב – 'בצלאל', דוריאל רימר הלפרין (29). הכרזה נבחרה מתוך 186 כרזות שהוגשו לתחרות ארצית בשם "מעצבים זיכרון". יוזמה של   משרד ההסברה והתפוצות ויד ושם. עכשיו הבנתי מדוע זה נגע בי כך. הזקן הזה הוא קצת אבא שלי בימיו האחרונים כשכבר הלך כפוף והזיקנה הכתה בו. אבי עליו השלום איבד את הוריו וארבעה מששת אחיו. כולם נחנקו בתאי הגאזים בפולין.

ניצל ולחם

אבא שלי ניצל. הוא היה צעיר וחזק עם אינסטינקטים שורדניים. כנער בן 17 נאלץ להיות זה שפירנס את המשפחה בגטו. הוא היה יוצא כל יום לעבודות כפייה מחוץ לגטו, חוטף פה ושם מכות והצלפות ובסוף יום העבודה חוזר ומתחת לבגדו צרורים ככר לחם ומעט חמאה שקיבל כעובד כפייה.

רגע ההחלטה להצטרף לקבוצת צעירים שברחה מהגטו היה עבורו קשה ואכזרי. הוא עמד שם, נער צעיר עם התרמיל, הביט בדירה הקטנה ובבני המשפחה וידע שככל הנראה לא ייראה אותם יותר. אבא שלי ידע שהגטו יושמד בסופו של דבר והוא ברח ליער, אחז בנשק ולחם (תיעוד הבריחה מופיע בפירוט בספרו של אבי, פרופ' אברהם צבי בר-און "עם לכוד בצבת" בהוצאת כרמל) . רגשי האשמה על כך שמשפחתו הושמדה בגאזים והוא לא היה שם איתם – ליוו אותו כל חייו.

הכרזה הזו שעיצבה בחורה צעירה שהיא דור שלישי לשואה, נוגעת בנימי הנפש שלי כדור שני לאבא פרטיזן שאיבד כמעט הכל.  מצד אבא כמעט ולא היו קרובי משפחה, זה הורגש במיוחד בחגים. בעבודת שורשים שלי ושל ילדיי לבית הספר בולט החלק בעץ מהצד של אבי שהוא גדוע כמעט לגמרי וללא ענפים. לו היו חיים האחים של אבא, היינו היום עשרות אנשים במשפחה. נותרנו בודדים, ספורים, כולנו בני הדור השני – ארבעה במספר, הבאנו ילדים לעולם והעץ ממשיך לצמוח. ענפים חדשים יצאו – יפים וגמישים. אני וילדיי וילדיי דודתי, אחות אבי (ניצולת מחנה הריכוז מאיידנק) וילדיהם –  כולנו ילידי הארץ, צברים, הרחבנו את ליבו של אבא שלי.

כשנפטר אבא מצאתי את ארנק העור הוותיק שלו, שהיה איתו בבית החולים. לא היה שם כסף רק שני צילומים, האחד של אח שלי במדי צה"ל והשני שלי במדי צה"ל. לוחם, שורדן, פרטיזן, שהביא לעולם דור חדש, גאה ועצמאי – ענפים חזקים לעץ שכמעט ונגדע.

הכותבת היא יועצת תקשורת ומאמנת אישית