.
יום האישה הבינלאומי הוא הזדמנות מצויינת להתבונן לרגע על מקומן של נשים בתחילת המאה ה-21, לתהות אודות תפיסות תרבותיות משתנות (וכאלה שעדיין קצת פחות), ולהרהר אודות עצמנו ואודות דרכנו.
כאשר שלומית אורן (נשואה +3) הודיעה שהיא נוסעת לשנת לימודים בלונדון ומשאירה את בעלה והילדים בארץ התגובות להודעתה נחלקו בין אלה שקימטו את מצחם בדאגה ושאלו אם זה משבר גיל ארבעים שמפציע מוקדם מהצפוי, לבין אלה שגם אם לא אמרו זאת במפורש חשבו שצריך לקשור כתרים לראשו של בעלה – רוני – כבעל מצטיין וכ"חד קרן" (שלפחות פעם נחשב יצור נדיר שאין בנמצא). המחשבה שזה מהלך טבעי, גם אם לא שכיח, לא ליוותה כמעט אף אחד ממגוון מכריה של המשפחה.
בדיוק באותה תקופה התרחש מהלך דומה גם אצל זוג חברים של שלומית ורוני, רק ששם מי שנסע ללונדון היה הבעל ואילו זוגתו נשארה עם הילדים בארץ. התגובות כלפי מי שנשארה לבדה בארץ עם הילדים היו עתירות אמפטיה, אך אף אחד לא הרים גבה או חשב שהאישה שנותרה כאן ראויה למדליות ולכתרים המטפורים בהם זיכתה החברה את בעלה של שלומית שנותר במצב דומה.
העובדה שגם התגובה שלי כששמעתי לראשונה על המהלך של שלומית כללה "וואו" ו"כל הכבוד לבעלך" (לזכותי יאמר שגם מהלך הפוך היה מחלץ ממני את אותה תגובה) הובילה אותי להזמין אותה לשיחה על כוס קפה, לשמוע מה הניע אותה לעשות את הצעד הלא מאוד קונבנציונאלי, מה היא למדה על עצמה, על הזוגיות שלה ועל המשפחה בעקבות המהלך, ומה היא חושבת על כל זה רגע אחרי שהיא סיימה באופן פורמאלי את הפרק הזה?
.
את השיחה שלנו בבית הקפה שלומית מתחילה במונולוג בו היא מספרת שביום הולדתה ה-20 היא בכתה כי הרגישה שיש לה עשר שנים לסיים צבא, להחליט מה היא רוצה ללמוד, ללמוד בפועל, להתחיל עבודה נורמאלית, לצאת עם כמה בחורים, להתחתן עם אחד ולעשות ילד ראשון. כל זה, לראייתה אז, כי אחרי גיל 30 כבר לא קורה שום דבר חדש והחיים הופכים קו סטטי.
היא אכן סיימה צבא, למדה תואר ראשון דו חוגי בתקשורת וכלכלה באוניברסיטת תל אביב ו MBA במרכז הבינתחומי בהרצליה, החלה לעבוד באחת הקרנות המובילות כסטודנטית בעבודת קיץ, סיימה את לימודיה ונשארה שם במשרה מלאה (בתחילה כאנליסטית ובהמשך כמנהלת פורטפוליו ההשקעות של הקרן). את רוני, בעלה, היא פגשה במהלך הלימודים, הם התחתנו, בשנת 2007 (עוד לפני יום הולדתה ה-30) נולדה ביתם הראשונה, ואחריה (ב- 2011, וב- 2014) נולדו עוד שני בנים .
אם חוזרים לרשימה ששלומית הציבה לעצמה ביום הולדתה העשרים היא הגשימה את כולה ולכאורה חיה את החלום: בית, משפחה, עבודה יוקרתית בה היא מוערכת. בפועל, עם כל האהבה למקום, לאנשים ולעבודה שהיא עשתה, היתה לה תחושה שהיא לא באמת בחרה אלה התגלגלה לתוך מסלול מסויים. למול רוני ש"קם כל בוקר עם אש בעיניים ועף על מה שהוא עושה" היא הרגישה שהיא הולכת כל בוקר לעבודה מצויינת אך מפספסת משהו במהות של עצמה. התחושה שהיא חייבת לעשות משהו לנשמה להרחיב אופקים וללמוד תחומים חדשים הובילה אותה חזרה אל ספסלי האקדמיה שם היא החלה ללמוד קורסים בתולדות האמנות. כאשר באחד הכנסים האקדמיים שהיא פקדה הציגו את אחת המרצות ואמרו שהיא למדה ארט-ביזנס שלומית הרגישה שזה התחום הרלוונטי עבורה והחלה לבדוק איפה לומדים את זה.
בנקודה הזו מתחיל הטוויסט של הסיפור. תכנית הלימודים שהיא מצאה היא של סותביס – תכנית אינטנסיבית ותובענית המתקיימת בלונדון. "ברגע שהבנתי שזה מעניין ומדליק ואני רוצה לבדוק שאלתי את רוני אם להסתכל על זה או לא – הוא הסתכל עלי בעיניים נוצצות ואמר עופי על זה. עפתי על זה".
כמי שהמחשבה על לחיות במקום אחר ובתרבות אחרת אף פעם לא משכה אותה ושרילוקיישן לא רק שלא היה אף פעם חלום עבורה אלה אפילו קצת הפחיד אותה, שלומית מוצאת את עצמה מבררת על מגורים, גנים ובתי ספר בלונדון. "פתאום, כשידעתי שזה נכון לי ושהמטרה כל כך ברורה ומרגישה כל כך נכון כל הלולינות שהייתי צריכה לעשות מסביב והצורך לצאת מתוך עורי בהרבה מאוד מובנים לא איימו עלי וזה הגניב אותי". המחשבה הראשונה היתה שכל המשפחה תעבור ללונדון. בפועל, מסיבות בירוקרטיות, רוני והילדים נאלצו להשאר בארץ ושלומית עברה ללמוד בלונדון ולחיות חיים כפולים על קו לונדון תל אביב – בלונדון: "סטודנטית יחידנית, גרה לבד בדירה, לא מבשלת, חיה על תה ובננה, חרשנית, לומדת מבוקר עד ערב. ישנתי עם הספרים ושוטטתי בסופי שבוע עד כלות בגלריות ומוזיאונים"; בתל אביב: "בית עם בעל, שלושה ילדים (אז בגילאי: 11, 8, 4), חוגים, בישולים, הסעות, אירועי בית ספר, גן, משפחה, חברים".
הקשר הבין-יבשתי התנהל עם הרבה שיחות ווטצאפ. פעם בשבועיים שלומית היתה טסה לארץ בחמישי בלילה ונוחתת בשישי בבוקר (מפסידה לימודים של שישי) ; חוזרת ללונדון בטיסה בראשון בלילה, נוחתת בשני לפנות בוקר והולכת ישר ללימודים. בחופשים הארוכים, בתקופות החגים, רוני והילדים טסו אליה.
בזמן ששלומית היתה 100% סטודנטית בלונדון, רוני והילדים התארגנו בארץ עם עזרה – "היתה לנו מטפלת שעבדה אצלנו עוד לפני הנסיעה ובתקופה הזו היא נשארה עד שרוני היה חוזר בערב, אמא שלי עזרה עם הלוגיסטיקה והחוגים… פישטנו מורכבויות ותפרנו לו"ז ישים קרוב ונוח שהילדים יכולים לעשות לבד ברגל. כדי שרוני (שרץ מרתון) לא יצטרך לוותר על מה שחשוב לו הוא מצא פתרונות לריצות הבוקר – לצאת מהבית שהילדים עוד ישנים, לחזור לפני שהם מתעוררים, ולרוץ עם המוניטור כדי לראות שהילד לא קם… זה לימד אותנו שיעור שכל צד זכאי לשלו ולא צריך לוותר … היה פוקח עיניים לגלות שכן, לכל דבר יש מחיר, אבל אם מוכנים לשלם אותו הכל אפשרי".
כשהיא מדברת על הלימודים עצמם עיניה מוארות. היא מספרת על סיורים מודרכים ולימוד של כלי ניווט בתוך עולם האמנות, על מפגשים פוקחי עיניים עם הפיגורות הכי נחשבות בשדה האמנות העכשווית דוגמת אוצרים של הוויטצ'פל והטייט, על אנשים סופר איכותיים איתם היא למדה ועל קשרים חברתיים שנרקמו ונרקמים עם בוגרי התכנית ברחבי העולם.
כשהלימודים הסתיימו שלומית שבה לארץ. "אחרי שנה שלא הייתי היו לי חששות כי הבית התנהל בלעדי וזו היתה הוכחה שאפשר להחליף אותי, אבל מהר מאוד הדברים נכנסו לשגרה חדשה". בחודשים הראשונים היא אמנם עדיין היתה עסוקה בכתיבת התיזה (אודות אוספי אמנות של חברות בישראל), אבל "מבחינת הילדים המחשב זו עבודה כמו של כולם ואני הרבה יותר נמצאת". בספטמבר 2018 היא הגישה את התיזה וסיימה באופן רשמי את פרק הלימודים הזה, וכיום היא מחברת בין אמנות, עסקים וחיים וכותבת על חלק מחוויותיה בבלוג שפתחה עוד בתקופת השהות בלונדון (SO-ART).
כשאני שואלת אותה בדיעבד על החוויה שלה, של רוני ושל הילדים היא מדברת קודם כל על אוירת הפירגון: "כל אדם צריך לעמוד בפני עצמו כאדם שלם אחרת יש לך פחות מה להציע כלפי בן הזוג הילדים המשפחה. היופי הוא שבן הזוג שלי ראה שחסר לי משהו ומאוד היה שם בשבילי". בו זמנית היא לא מסתירה כעסים שעלו מצד הילדים על כך ש"יש לך משפחה וילדים ולא זה הזמן". לדבריה מצד אחד תגובות כאלה שברו את ליבה, אך בו זמנית היא הרגישה שזו מהווה דוגמא עבורם שאם רוצים משהו, גם אם זה קשה מאוד זה אפשרי.
לשאלתי מה הדבר הכי משמעותי שהיא לוקחת מהחוויה היא מדברת על עצם העשייה ועל השינוי הגדול באופן החשיבה והתפיסה של לעשות מה שטוב עבורה. למול התחושה בגיל 20 שבהגיעה לגיל 30 החיים יגמרו, היום, תיכף בת 40, היא מסתכלת על השנים הרבות שיש לפניה ומרגישה שהיא רק מתחילה לגלות את עצמה ולצמוח. "התחלתי את התהליך בנקודה X במטרה להגיע לנקודה Y ובדרך הבנתי שהכל כל הזמן משתנה ושבעצם הדרך היא החופש שאני נותנת לעצמי לשנות את נקודה Y למה שנכון עבורי באותו זמן. דברים קרו לטובה, פגשתי אנשים מדהימים, הכל התחבר".
שבוע לפני כתיבת פוסט זה שלומית קיבלה את הציון וההערות לתיזה שהגישה וגילתה שסיימה אותה בהצטיינות. "אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים…"
.
.