ארבעים שנה הלכו בני ישראל אחרי מנהיגם. ארבעים שנה. אחרי אותו אחד. מנהיג עם אמונה אינסופית, מנהיג שלמרות קשיי התקשורת שלו, הצליח להוביל אותם במסע מפרך, במדבר ציה אל מקום, מקום שלא ידעו אם טוב הוא.
ומעל כולם, עמד עמוד האש בלילה, להאיר דרכם. דרכם הפיזית ודרכם הרוחנית מוסרית. עמוד אש אשר הראה את הדרך, שלא הותיר חשיכה מול עיניהם, שהציג את העולם שאליו הם צועדים באופן הכי ברור שיכול להיות.
מנהיגותו של משה, התאימה כל כך להווייה של עמוד האש. ואילו מנהיגויות שאנחנו רואים היום, כיבו את האש ויצרו במקומו עמוד עשן.
עשן שתפקידו להסתיר את הדרך, לטשטש אותה, לגרום לנו להיות סומים, מנחשי דרך, מפקפקים. עשן שנגרם מחצאי אמת, משקרים, מספינים, שכל כולם נועדו, למנוע מעינינו מלהיות פקוחות באמת. מלהיות עם עיניים בעלות יכולת אבחנה אם טוב או רע. עמוד עשן, אשר חונק את כולנו בתרעלה של קשקשת המעשנת את עצמה ואותנו לדעת. בעצם, לא לדעת.
והאמת שעם הזמן אנחנו כבר לא משתעלים מהעשן הזה. אנחנו אוכלים ובולעים אותו כאילו הוא מנת חלקנו הטבעית. התרגלנו אליו. הוא הפך להיות חלק מחיינו וזה נראה לפעמים כמשהו סביר. עמוד העשן השכיח מאיתנו את עמוד האש. מידי פעם אנחנו משתעלים ומתרעמים, אבל אז פתאום עולה עננת עשן חדשה מעל המחנה ומסיבה את תשומת הלב אליה.
צריך לחזור לתרבות מנהיגותית אשר מדליקה את העמוד באש יקרות. באור בהיר שמראה את הדרך, אשר משקף את המציאות כפי שהיא באמת. שמראה את הדרך גם למנהיגות עצמה, כי העשן, טבעו לחנוק את כולם.
ראוי שנלמד מהעבר. נשאף לעתיד ללא עשן, נאיר את דרכנו עם מנהיגים הראויים להיות כאלו. עבורנו ולא עבורם.
