עם קצת עזרה מאויבים - האיחוד האירופי

בואו לקרוא את הפוסט באתר החדש:

https://www.adihistory.co.il/2018/09/

בואו לא נהיה צינים לרגע. דווקא כי עוד מעט אתם הולכים לקרוא על אחד הדברים הכי מעוררי ציניות שיש. פוליטיקה, בירוקרטיה, הסכמים, גברים אירופאים בחליפות. לא שמות ידועים, ולא קרבות, ולא נאומים בכיכר העיר לקול תשואות ההמונים. אבל בואו נאמין לרגע. גם אם אתם לא יכולים להאמין במבחן הכוונה, לפחות במבחן התוצאה. ובעצם, למה אני שופטת מראש? קיראו בעצמכם, כי ציניות או לא, זה סיפור מרתק:

אירופה, כמו שאנחנו מכירים אותה, היא יבשת של מלחמות. החריג אצלם הוא לא המלחמה, כמו שתי מלחמות העולם הקשות מהמאה העשרים. החריג אצלם הוא שבעים ושלוש שנות השלום שיש בינתיים.

1945, ואירופה קרועה ממלחמת העולם השניה שהסתיימה. ערים חרבות, חיילים פצועים, הרוגים, אזרחים פגועים. צריך לבנות מחדש – לא רק רגשית וכלכלית, אלא גם פיזית ממש, את היבשת. קשה לנו לדמיין את אירופה של היום ככה. המקום אליו אנחנו נוסעים לעשות שופינג, לבקר במוזיאונים, לאכול במסעדות ולהגיד "אלה אין להם בעיות, לא יודעים מה זה מלחמה אלה".

לא רק זה, אלא שאירופה יצאה מהמלחמה הזו רק 27 שנים אחרי שהסתיימה המלחמה ההרסנית הקודמת, שגם היא החריבה את היבשת. כמו אחרי מלחמת העולם הראשונה, הם רצו לעשות הכל כדי להבטיח שזה לא יחזור על עצמו. בשלב הזה הם כבר ידעו, שהניסיון למנוע מלחמה נוספת אחרי מלחמת העולם הראשונה כשל.

אחת הסיבות לכישלון הזה היתה טמונה ביחסי גרמניה וצרפת. חלקכם בודאי זוכרים מהתיכון את הסכם ורסאי הכושל שהיה אחת הסיבות המרכזיות לפרוץ מלחמת העולם השניה. אבל היריבות בין שתי המדינות האלה התחילה עוד הרבה לפני. לפחות אלף שנים לפני, בסכסוכי קרקעות ושליטה של ראשית ימי הביניים. אבל רגע השיא של הסכסוך היה כארבעים שנים לפני מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1871. גרמניה עוד לא היתה גרמניה, אלא מדינה בדרך לאיחוד לאומי. פרוסיה, ובראשה הקנצלר ביסמרק, יצאה למלחמה כנגד צרפת. פרוסיה הביסה את צרפת תבוסה מוחצת, ואחריה התאחדה לגרמניה של היום. כחלק מהניצחון, הגרמנים כבשו את חבלי הארץ אלזס ולוריין, וסיפחו אותם אליהם. וכך, השטחים האלה הפכו לחלק בלתי נפרד מגרמניה של אז. אפשר להבין שהצרפתים היו מאד, מאד לא מרוצים.

הם חיכו כמעט ארבעים שנים לנקמה, ניצחון מוחץ על גרמניה במלחמת העולם הראשונה. גרמניה נכנעה מול צרפת ושותפותיה, אחרי שהשפילה את צרפת כמה עשורים קודם לכן. הם ישבו לנסח את הסכם שביתת הנשק, צרפת עם ארצות הברית, בריטניה ואיטליה, מול גרמניה – זה היה חוזה ורסאי הידוע לשמצה. המדינות הביאו לשולחן אינטרסים שונים, אבל לענייננו חשוב הרצון המשותף של כולן למנוע מלחמה נוספת כאינטרס עליון. זאת כשבתוכן יושבת צרפת הפגועה והזועמת. כדי למנוע את המלחמה, הן הכניסו להסכם מספר סעיפים. כמה דוגמאות הרלוונטיות לענייננו: הן כפו על גרמניה להפוך למדינה דמוקרטית (ניסיון שנכשל), חייבו את גרמניה בתשלומי פיצויים גבוהים, הגבילו את צבאה בצורה משמעותית, הגבילו את יכולת ההתחמשות העתידית שלה, החילו נוכחות של מדינות ההסכמה בחבל הריין הגרמני, חבר הלאומים, הארגון הבינלאומי, פיקח על חבל הסאר, שטחים נוספים נמסרו למדינות אחרות. וצרפת קיבלה את הפרס שלה – שטחי אלזס ולוריין שבו אליה. אז אם גרמניה לא יכולה לפתח את הצבא, יש פיקוח על שטחים שבהם יש משאבים ליצור נשק, וצרפת קיבלה את שטחיה בחזרה, זה אמור למנוע מלחמה נוספת, לא?

מן הסתם, מלחמת העולם השניה פרצה, אז אנחנו כבר יודעים שלא.

גם האירופאים, מוכים וחבולים אחרי מלחמת העולם השניה, הבינו שהסכם ורסאי והמדיניות מול גרמניה לאחר מלחמת העולם הראשונה לא הצליחו למנוע מלחמה.

אחד הרעיונות המהפכניים ביותר הגיע מפקיד מדיני, לא שר או ראש ממשלה אפילו, בשם ז'אן מונה.

בכמה מהלכים פוליטיים, הוא אמר דבר כזה:

בגרמניה ובצרפת יש שטחים שבהם יש פחם, ובהם מייצרים פלדה. עד עכשיו, אירופה ניסתה לשלוט בשטחי הפחם של גרמניה, כדי למנוע יצור נשק. אבל אירופה צריכה עכשיו את הפחם והפלדה כדי לבנות את עצמה מחדש, פיזית וכלכלית. אז אולי, במקום להמשיך למנוע מהם ולקחת מהם שטחים, למה שלא נשתף פעולה, נסחור ביחד, נחלוק את המשאבים שלנו כדי לשקם את עצמנו, וככה נוכל גם למנוע התחמשות נוספת? כן, הצרפתים לא אהבו את הגרמנים, בכלל, אבל הם גם רצו לא להילחם יותר. והם החליטו לנסות דבר חדש – לעבוד ביחד.

בשנת 1950 נשא רובר שומאן, שר החוץ הצרפתי, את "הצהרת שומאן", שבה הציע את הרעיון – להפוך את המלחמה הבאה לבלתי אפשרית.

תהליך ההתקרבות של עמי אירופה חייב להתחיל בסיום היריבות ארוכת הדורות בין צרפת וגרמניה, אמר שומאן. לכן, ממשלת צרפת עומדת לנקוט בפעולות החלטיות ומיידיות. ואיך המלחמה הבאה תהפוך לבלתי אפשרית? על ידי איחוד כלכלי, שיאפשר לכל המדינות הזדמנות זהה לצמיחה. שיתוף פעולה כלכלי, בניגוד להפרדה שהיתה עד עכשיו, יעלה את רמת החיים של כולם. ואז מנה רשימה של נהלים ודרכי פיקוח והסדרה, בדרך האירופאית, משמימות אך הכרחיות.

בשנת 1951 הוקמה קהילת הפחם והפלדה האירופית, שכללה שש מדינות: צרפת, גרמניה, איטליה, הולנד, בלגיה ולוקסמבורג. ב-1957 התרחב שיתוף הפעולה לתחומים כלכליים נוספים, והוקמה הקהילה הכלכלית האירופית בנוסף (יחד עם סוכנות האטום האירופית). הקהילה הכלכלית, שקידמה את השוק המשותף, הפכה במהרה להיות הארגון החשוב מבין השלושה. ב-1967 התאחדו שלושת הקהילות לכדי "הקהילה האירופית". בשנת 1973 הצטרפו לראשונה שלוש מדינות נוספות לקהילה: בריטניה, אירלנד ודנמרק, ומאז הקהילה החלה לגדול בקצב. ב-1992 , עם 12 מדינות חברות, נחתם הסכם מאסטריכט, שבו עברה הקהילה להיקרא באופן רשמי "האיחוד האירופי", שלו תנאי קבלה וחברות, ושיתוף פעולה רחב הנוגע לכל תחומי החיים והמדינה. כיום חברות באיחוד האירופי 28 מדינות, אחת מהן בריטניה שבתהליכי יציאה.

ארגון מושלם? לא. ארגון שמוסכם על כולם? לא. ארגון חף מבעיות וביקורת? לא.

אבל האם הצליח למנוע מלחמה? לאורך יותר משבעים השנים האחרונות, התשובה היא כן.

ולכן האירופים מאמינים בהסכמים. מאמינים בדיפלומטיה. מאמינים בשיתוף פעולה על פני לחימה. אם נאהב את זה ואם לא, להם זה הצליח.