חשבתי שזה לא חדש לי…
נסיעות מאתגרות לירידים מתוקים בחו"ל, היכרות עם מעצבי עוגות אלופים מהשורה הראשונה בכל העולם, גם התלהבות חוזרת ונשנית מהמוצר המדהים שלי – זה לא חדש לי.
לקוחות חדשים, לקוחות חוזרים שבאים לחטוף ממה שחדש, שיחה קצרה בישראלית עם מקומיים, גם זה לא חדש לי. אני יודעת מי אני ומה אני מביאה איתי. יודעת גם מה אקבל מהם. כן, זה יהיה תשלום כספי אבל לא רק. זה בעיקר יהיה חיוך, יש מצב לחיבוק, זה יהיה כוח ודחיפה להמשיך, זו תהיה אנרגיה לקום בבוקר בלי קול ולבוא מחויכת לפגוש אותם שוב.
יודעת למה אני נוסעת.
שוב אני לבד בטרמינל, הפעם ל"סלון שוגר פריז". מכניסה לי לראש שאני מגיעה ויש מי שמחכה לי. "נו אתי, קבעת עם רוזה נהגת המונית המצחיקה משנה שעברה – היא תעביר לך את הנסיעה למלון, תקשקשו בערבית, תזייפו להיטים, את מכירה אותה כבר".
וואלה אני באמת לא לבד. היא פה! נשיקה של נימוס, וקדימה לדרך. ערבית ערבית ערבית.. ותודה להורי שדיברו בה כדי שלא נבין אותם, ועשו לי שירות מעולה.
קובעות כבר לבוקר. רוזה תסיע אותי להקים את הדוכן ואשלם לה כבר שם.
בבוקר היא מתייצבת – מרימה לי את הכבדים, עוצרת לי לקפה של דרך, ומצב רוח כל הדרך לסלון.
ככה בעדינות אני שואלת: אכפת לך להישאר טיפה לעזור לי, נתקתק את התליה ותסיעי אותי לעיר ? ציפיתי לתשובה שלילית באמא'שלי. היא חייכה ואמרה: אנא מעקי יחביבתי (אני איתך חביבתי). עפנו על הדוכן. אני כי לא נעים לי לעקב אותה והיא, מרצון כן לעזור לי מהלב. סיימנו והיא הסיעה אותי לעיר.
בבוקר הפתיחה הגיעה רוזה עם בתה יסמין לאסוף אותי מהמלון ולהיות איתי. למרות שציינתי בפניה שיש לי עזרה, ושתלך לעבודה שלה, היא ביטלה את דבריי ונשארה. כמו שומרת ראש עמדה מחוץ לדוכן והשגיחה, דאגה לי לשתיה, לכסף קטן, לארוחת צהריים ולמצב רוח.
בבוקר השני לעבודה הכל התעצם, תחושת החברות, האכפתיות והדאגה לי, הייתה מוזרה. התיישבתי במונית ויסמין הפתיעה אותי וענדה לי שרשרת עם שתי לבבות. לב שלה ושל רוזה – שיהיו תמיד איתי.
הן עבדו איתי, יחד עם הצוות שלי, ככה שלושה ימים בסלון. במסירות ובלי לדבר על תמורה. אפילו לדאוג להן לאוכל ושתיה בקושי הצלחתי. כל פעם שהוצאתי שטר, הן כעסו עליי.
במשך שלושה ימים פגשתי המון חברים מהעולם, מומחים בתחום שבאו לחבק ולהצטלם. את רובם אני מכירה שנים וחלקם כבר ממש חברים טובים שלי, אבל משהו ברוזה היה אחר. היא הביאה איתה לב ענק.
לקראת הטיסה כשהיינו בדרך לשדה התעופה הכל התפרץ. הרגשות הסמויים, המחסומים הרגשיים, הכל הוגש באהבה לציבור. שתי נשים בוכות במונית.
שתי נשים בגילים שונים, האחת ישראלית והשנייה ממרוקו, שתי נשים עם שמחת חיים וכאב, שתיים עם פרידה וגעגוע שיגיע, שתיים לא קשורות אבל הכי קשורות.
בוכה את עצמי בשארל דה גול וחוזרת הביתה.
זה חדש לי.
