על שפות ותרבויות

בחורה עם מחשב נייד

מוזיקה ערבית ברקע, זמר מצרי שר בקול נוגה, אפלוליות שוררת והרבה אלכוהול וסיגריות.
הן רקדו לקצב השיר, שרות בדבקות, כמו תפילה, את המילים..
הן היו לגמרי בעולם משל עצמן. לא התעניינו מה יגידו, איך זה ניראה לצופה מהצד..
הן פשוט היו בקצב. שקועות בתוך עצמן. בהנאתן.
הסתכלתי מהצד וההבנה הכתה בי-
זו התרבות שלהן, זו השמחה, זה הפורקן, זו הנחמה ולזה הגעגוע.
הסתכלתי וקינאתי בהן. רציתי גם.
לטעום קצת מההתכנסות הפנימית הזו, מההתלכדות המאחדת, מהשפה המשותפת, מהנוסטלגיה, לגעת בשורשים.
לכל אדם יש מקום לחזור אליו. פינה שבה הוא מרגיש אהוב, רצוי, מרגיש אמיתי עם עצמו.
לכל אחד יש את המקום שיקלוט אותו בחמימות, שאליו הוא עורג ועליו הוא מתרפק. אפילו בדימיון.
היא רקדה, כלת האירוע, מסתובבת במעגלים סביב עצמה, מאושרת. מעגלים של אהבה ורוך עטפו אותה, והיה לה טוב. עם הגוף שלה, עם הלב שלה, ועם הנשמה. היא הייתה במקום הנכון, הבטוח, במגרש הביתי שלה.