על שבוע הספר ופגישות עם סלב

את המפגש הראשון שלי עם אדם מפורסם העברתי במנטרה "אני המומה", ככה זה כשאת ילדה בת 15 במפגש פנים מול פנים עם אברי גלעד

בחורה עם מחשב נייד

IMG_2017-06-07_11-16-39

השבוע נחגג ברחבי הארץ שבוע הספר, כך גיליתי לפחות כשחלפתי במקרה ליד הספרייה הציבורית. זה זרק אותי מייד לזיכרון נעורים איפשהו בכיתה ט' כשערב אחד לפני הבגרות בהבעה הלכתי עם אמא לכיכר שפעם נקראה מלכי ישראל (עוד לפני שניפצו לנו את החלום) ושם פגשתי את מי שהיה אליל נעוריי והקראש השבועי שלי (באותה התקופה התאהבתי כל יומיים וחצי במישהו אחר- מפורסם או לא) – אברי גלעד. הייתי כל כך בשוק שהדבר היחיד שיצא לי מהפה היה "אני המומה" פעם אחר פעם. אברי חתם לי על יומן "העולם הערב": לסיון ההמומה, גם אני המום, זה בהחלט מהמם ועם זאת מחמם את הלב, שלך אברי. היומן הזה שמור איפשהו עם מיליון מזכרות נעורים אחרות אבל את ההקדשה הזו אני זוכרת בע"פ, זו הייתה הפעם הראשונה שפגשתי פנים מול פנים מה שנקרא "סלב" ועוד אחד כזה שאני באמת אוהבת.

את המפגש הבא שלי עם אישיות מפורסמת חוויתי בגיל 18 כשהגעתי ללוות את בן הדוד שלי ללשכת הגיוס. הוא התגייס במחזור אוגוסט הגדול ופתאום משום מקום הגיעו כמה רכבים שחורים ומתוכם צצו יצחק רבין זכרו לברכה, שהיה אז ראש הממשלה, אמנון ליפקין שחק, זכרו לברכה, שהיה אז הרמטכ"ל ואישיות שלישית שאני לא ממש זוכרת (סלחו לי כן… ליד השניים הראשונים איך אפשר לזכור). קפאתי במקום, הדבר היחיד אצלי שאיכשהו תיפקד היה הראש שהנהן ביראה בעת שרבין חלף על פניי והניד בראשו אליי בחזרה.

מאז נתקלתי בכל מיני ידוענים ובכל מיני הזדמנויות, בעיקר בסיבובים הנצחיים שלי עם חברות בדיזינגוף סנטר או בשיטוטים שלי עם אמא ברחובות תל אביב -שנדלג על הפעם ההיא שחלפנו ברחוב מול מוני מושונוב וסנדרה שדה והיא בירכה אותם בערב טוב כאילו היו חבריה משכבר הימים?

המפגש המפתיע מכולם היה בשירותי הגברים בבסיס שכוח אל, וזה לא מה שאתם חושבים- הייתי בקורס משקיות חינוך וידיעת הארץ או בקיצור חו"יה (עאלק) ובאחת ההפסקות התור לשירותים היה כל כך מטורף (הגיוני 80 בנות על שני חדרי שירותים) שהחלטתי שגם ככה אם אין כאן בנים… רק שאיך שפתחתי את הדלת עמד מולי לא אחר מאשר ספי ריבלין זכרו לברכה (שוב… אני בעצמי כבר לא צעירה) שלמזלי כיוון שהיה בראש ובראשונה אדם מצחיק רק מלמל איזו בדיחה והמשיך הלאה.

היום כשאני חושבת על איך שהתרגשתי בכל אחד מהמפגשים הקצרצרים האלו, גם בפעם ההיא כשנאלצתי ללחוץ את ידו של אהוד אולמרט באיזה אירוע צבאי על גבעת התחמושת (למי שעוד לא הבין אני שייכת לצד השמאלי של המפה הפוליטית) זה נראה לי מצחיק ואפילו קצת מגוחך. ובכל זאת ליפני שנתיים כשנתקלתי בצמד בדרנים שמופיעים באחד מערוצי הילדים נפלט לי מהפה בהתלהבות- "צמד שיניים! הילדים שלי מתים עליכם". מצד שני אולי לא כל כך דבילי, לרוב האנשים האלו הפכו למוכרים לציבור בזכות, בין אם הם מנהיגים או אנשים מלאי כשרון שהצליחו "רק" להצחיק או לרגש אותי ועוד הרבה אחרים. והנה עברו כל כך הרבה שנים מאותה הכיכר ואותו הדוכן ואני עדיין זוכרת מילה במילה את ההקדשה של איש אחד שהאישיות שלו הפכה אותו להיות מוכר לכל כך הרבה אנשים ואפילו שאני לא מכירה אותו באמת הוא תמיד נמצא לי בלב.