"הוא התחיל!", "היא לקחה לי!", "תמיד את לטובתו!" ככה זה נשמע. ובדרך כלל זה נגמר ב"שכל אחד ילך לחדר שלו ואני לא רוצה לשמוע מכם מילה!". מוכר? אתם לא לבד. בבתים רבים זה המצב.
יחסי אחים הם אחד הנושאים המורכבים בעולם החינוך וההורות, ונכתבו עליו תילי תילים של מאמרים. היום, אנסה לתת לכם כמה כלים פשוטים ליישום, שישנו את הראיה שלכם לגבי יחסי אחים, ובתקווה, יכניסו רוגע ושמחה לבית שלכם.
אני יודעת שההנחה הרווחת בתחום ההורות היא שיחסי אחים משותתים על קנאה ותחרותיות, ושזה טבעי והגיוני. מה שצריך להבין לגבי ההנחה הזו, שזאת הנחה שמבוססת על התפיסה של פרויד של יחסים משפחתיים (תסביך אדיפוס ואלקטרה, אם מישהו רוצה להרחיב). וההנחה הזו לא מקובלת עלי לחלוטין.
הסיבה שאני לא מקבלת את ההנחה הזו היא בעיניי, כל יחסים טובים, מבוססים על אהבה, קרבה, הקשבה ודיאלוג, וההנחה שיחסי אחים יכולים להיות טובים מתוך ביסוס על קנאה ותחרותיות, היא פשוט לא הגיונית. ברור לנו שכמו בכל יחסים, גם ביחסים בין אחים יש מקום לקנאה ולתחרות, אבל, כמו בכל יחסים, לא היינו רוצים שאלה ינהלו לנו את היחסים, נכון?
זה כמו לצפות מאיתנו לבנות יחסים טובים עם הקולגה שאנחנו הכי מתחרים בה בעבודה. מה הסיכוי? כנראה שאפסי.
אם כך, הסכמנו שיחסים משפחתיים יכולים להיות מבוססים על קנאה ותחרותיות ויכולים להיות מבוססים על כבוד ושותפות. אבל, משום מה, מה שנראה לנו מובן מאליו ביחסי הורה- ילד או ביחסים זוגיים (כבוד ושותפות כבסיס), נראה לנו תמוה כשמדובר ביחסי אחים. עוד לפני לידת הילד השני/ שלישי, אנחנו דואגים ומטפלים במניעת התקפי הקנאה, ואפילו שמעתי פעם מנחת הורים אומרת לאימא שדיברה על יחסי האחים- "איך את היית מגיבה אם בעלך היה לוקח לו אישה שנייה? לא היית מקנאה?".
בעיניי, זאת אמירה אומללה, שמכניסה אותנו כהורים למקום בו אנחנו כל הזמן במירוץ הפיצוי: "למי נתנו יותר?", "איך נדאג שהקטן/ הגדול לא יקנא?", "צריך לקנות לשניהם אותו דבר…" וכן הלאה וכן הלאה.
אז זה הזמן לחשוף- מרוץ הפיצוי הוא בדיוק מה שגורם לילדים שלנו להתנהג בתחרותיות אחד לשני, כי אנחנו, בהורות שלנו, מעבירים את המסר שאין מספיק לכולם- אין מספיק אהבה לכולם, אין מספיק משאבים לכולם, ואין מספיק יחס לכולם- אחרת למה אנחנו מתעסקים בזה כל הזמן?
עכשיו תמיד קופצת אימא בקהל ואומרת לי: "אבל הגדול/ האמצעי/ הקטן תמיד מציק ואחיו תמיד מוותר לו". לאימא הזו, וגם לאבא הזה, אני רוצה להגיד שאין דבר כזה תמיד, ואין דבר כזה קורבן. אני מתכוונת לזה- שילד שתמיד משהו, הוא ילד שתפס מקום בזכותנו, וכשאנחנו נפסיק לחשוב עליו ככה, המקום שלו יוכל להשתנות.
אז מה כן עושים?
להעביר אחריות לילדים- היחסים של הילדים עם האחים שלהם הם היחסים הכי ממושכים שהם יחוו. תנו להם להיות אחראים על מערכת היחסים הזאת, ותתערבו כמה שפחות. זכרו שהם שמים עכשיו את הבסיס ליחסים העתידיים שלהם שאתם כבר לא תהיו בין החיים, ויש לכם רצון עז שהיחסים האלה יהיו אוהבים ותקינים. ככל שאתם תתערבו יותר, הם ידעו פחות איך לפתור ריבים ומתיחויות ביניהם.
אל תאפשרו אלימות פיזית- בשום פנים אל תאפשרו לילדים שלכם להכות אחד את השני. הבהירו כי כל תחושה אפשרית להבעה במילים (גם אם בצעקות וכעס), אבל אלימות היא מחוץ לתחום מבחינתכם. תזכירו לילדים שהתפקיד הראשון של הורים הוא לשמור עליהם וכלל לא מעניין אתכם מי התחיל ולמה, לשני הצדדים יש אחריות להימנע מאלימות. ככה תעבירו להם "על הדרך" מסר על אלימות- כשהם פוגשים בה, יש להם אחריות להתרחק ממנה, לא פחות ממי שהתחיל בריב.
למדו אותם לדבר "כאן ועכשיו"- בכל יחסים יש ריבים קבועים (נסו לחשוב על מה אתם רבים עם בן הזוג, ואני בטוחה שבסוף תגיעו למקסימום 5 ריבים שחוזרים על עצמם כל פעם מחדש). גם לילדים שלנו יש ריבים קבועים עם האחים שלהם, ועל מנת לא ליצור מתיחות מתמשכת, למדו את הילדים לדבר באופן קונקרטי- לא "תמיד אתה…" אלא "עכשיו אתה…" . המיקוד בכאן ועכשיו מאפשר לילדים שלנו להתייחס לכעס הספציפי ולא להגרר לריבים ארוכי טווח.
למדו אותם להתמקד בפתרונות במקום בהאשמות- בהמשך לכל מה שאמרנו עד עתה, עזרו לילדים להתמקד במציאת פתרון. אם הקונפליקט החוזר הוא: "אתה כל הזמן לוקח לי בלי רשות…", למדו את הילדים להתמקד במה הם מבקשים ולבקש את זה: "אם אתה רוצה ממני משהו, תבקש".
ותחזרו לכאן לשתף האם הטיפים עזרו לכם.