6 בבוקר אחרי לילה לבן. ברקע מוסיקה שבוקעת מהטלוויזיה, מחשבות על התקופה המיוחדת הזו – תקופת הקורונה. לא החלטתי עדיין אבל התחושות שלי נעות בין חרדה לדכאון, לאפתיה עצב ועייפות. אני מניחה שאלו יכריעו אותי ואצליח להרדם אבל המחשבה על העוזרת שתבריז מחר מפעילה את קולות האזעקה של חוסר האונים שעומד להתרחש כאן מחר.
מוצאת את עצמי במיטה נלחמת באלוהי השינה, רוצה למצוא את שלטר השלווה ולהוריד אותו כדי לכבות את המחשבות ,דאגה, האכפתיות ופשוט להיות בשקט נפשי לשקוע לעולם שכולו שלווה נטול דאגות ונטול מחשבות קורונה.
הרצונות שלי לא ממש מתחברים למציאות ואני מוצאת את עצמי מתהפכת במיטה והדמעות זולגות להן באיטיות ומותירות טעם מלוח. אבל מה את בוכה אני גוערת בעצמי, הרי לא קרה שום דבר בעצם. היום כמו אתמול ובטח יהיה כמו היום ומחר ובכל זאת אני לא משתכנעת וממשיכה לבכות.
מתחילה לשמוע את רעש האוטובוסים ברחוב, את החנויות נפתחות והאנשים שמשוטטים להם. כן, אז מה אם אנחנו בסגר? הרי לנו זה לא ייקרה ופתאום יורד לי האסימון ש…כן, מה את מתביישת לומר שאת לחוצה ומודאגת ואת לבד. זו לא בושה אני מנהלת דיאלוג ער עם עצמי (עד כמה שאפשרי), אני לבד וזו סיטואציה מלחיצה כבר המון זמן – זמן קורונה. כמעט שנה
מותר להוריד את מסיכת הגבורה ולהפסיק לומר שזה לא מזיז לי, שאני מסתדרת, ולא- אני לא צריכה כלום. אני כן צריכה, צריכה שיידאגו לי, שישאלו לשלומי, שייראו שהכל סביר ו….חיבוק לא יזיק. אני זקוקה לאחד או שניים כאלה לחזק את המערכת החיסונית.
לא מצאתי עוזרת שתבצע את מטלות הבית להיום ואני בטלפונים- סבב שכנות אולי במקרה מישהי שמעה, ידעה, ראתה ולא ממש מצליח לי. חייבת לשנות את האווירה והתחושה הכבדה ושמה מוסיקה פול ווליום ולא ממש אכפת לי מה ואם יגידו השכנים. אני במצוקה ומנסה לעטוף את עצמי באהבות קטנות של יום חולין.
לא ממש מצליח לי ומתגנבות להן שעות אחה"צ המאוחרות כשברור לי שהאבק ושטיפת הבית וקצת אחזקה שוטפת הם מנת חלקי. אני מרגישה תחושת כאב שמציפה אותי כי למה זה קורה דווקא לי. כולם מסתדרים להם ורק לי קורים כל הדברים האלה.הגעתי למחוזות פולניה "למה זה מגיע לי"
אני מצלצל אל הנפש הטובה שלי ומתבכיינת לו והוא מקשיב. ממש מקשיב ואני נפעמת מרמת האמפתיה והקשב שלו ולא מבינה איך לא נמאס לו. אבל איך אני אעשה הכל, למה אני עצובה ולמה אני לא מצליחה לישון כבר כמה לילות ומי יחבק אותי.
אני ממש זקוקה לחיבוק הזה ושואלת אותו בטמטום אולי אני אפרסם ברשת בחכמת – ההמונים? הוא לא נשמע מחייך אבל ממשיך ומקשיב לרעיונות הבלתי קוהרנטים בעליל וכשהשקט משתלב בשיחה ואני נרגעת קצת מסערת הנפש שלי.
אז הוא שם ואני כאן והשתיקה שלו עטפה אותי, הוא הקשיב לקושי שלי , היה לו הרבה מאד אוויר ומקום להכיל אותי ותחושת האהבה והחיבוק שלו עזרו לי לנשום יותר בקלות וזה מה שאני צריכה עכשיו.
הוא לא מצא לי עוזרת בית אבל הוא עזר לי באותו לילה להדליק את השקט הנפשי ולהתחיל לסדר למחרת את הדברים מחדש. לפעמים לא צריך יותר מזה.