לפני מספר ימים הלך לעולמו הסופר האמריקאי טום קלנסי.
קלנסי התפרסם כסופר של פרשיות ריגול ותככים פוליטיים. הוא כתב 28 ספרים, חלקם הגדול עובד לסרטי קולנוע. רוב ספריו מתאפיינים במשקלם הכבד – צו נשיאותי 846 עמודים, חוב של כבוד 718 עמודים ועוד.
בהסטוריה של הסיפרות אנו מכירים לא מעט ספרים עבי כרס מאת סופרים ידועי שם – החטא ועונשו של דוסטוייבסקי, הערומים והמתים של נורמן מילר, כמעיין המתגבר של איין ראנד ועוד רבים וטובים.
הסופרים הגדולים העומדים מאחורי הספרים הללו, העניקו לקהל הקוראים הרבה מעבר לעלילה כשהעבירו באמצעותה תפיסת עולם עמוקה וייחודית, ואנו התעשרנו כשקראנו אותם.
היום, יש מגמה של כתיבת ספרים עתירי דפים, ולאו דווקא משום שיש לכותבים אותם בשורה גדולה, או אמירה ייחודית ויוצאת דופן.
יש ספרים שעריכה נכונה וקיצור כמה עשרות עמודים יכולים רק להיטיב עמם. באחרים, הסופר מתגלה כמגלומן המאוהב בעצמו ובגיבובים הלשוניים האינסופיים שלו, ויש סופרים שפשוט אינם יודעים מתי לעצור או לסיים, שהרי כולנו מכירים את התופעה הכל כך אנושית שכאשר אין מה לומר, לא מפסיקים לדבר וללהג.
תופעה נוספת המלבלבת בשדה הסיפרות היא של טרילוגיות וסדרות –הנערות למיניהן – זו עם קעקוע הדרקון, וזו ששיחקה באש והאחרת שבעטה בקן צרעות, או הסידרה מאת פאולינה סיימונס – פרש הברונזה, טטיאנה ואלכסנדר ,וגן הקיץ. בסידרה זו למשל, הגיבור, כמעט כמו בסרט מצוייר, עובר תלאות מחרידות ומת אינספור פעמים אבל איכשהו תמיד קם לתחיה כעוף החול, כדי להמשיך ולהצדיק את הכרך הבא.
הסופר חש שעלה על נוסחה מנצחת, והוא מנסה להמשיך ולדהור על הגל, ומאלץ את עצמו ואותנו להשתכנע שספרי ההמשך טובים לא פחות מהספר הראשון.
יש כמובן יוצאי דופן, למשל, הארי פוטר או סדרות מדע בדיוני, אבל זהו תחום שאינני מבינה בו, ולכן אדיר רגלי ממנו.
הספרים השמנים והארוכים הללו מזכירים לי בדיחה.
משורר שולח לחברו הסופר מכתב ארוך בן 10 דפים ובסופו התנצלות – סליחה על המכתב הארוך, פשוט לא היה לי זמן לכתוב לך מכתב קצר…
וכאן אנו מגיעים לאמנות הצמצום, וזו אכן אמנות גדולה, לדעת להכניס למילים הנכונות ולמשפטים המדוייקים עולם ומלואו.
השבוע התבשרנו על זוכת פרס נובל לספרות, אליס מונרו, אשר התפרסמה בזכות סיפוריה הקצרים.
מה הם מאפייני הסיפור הקצר?
ראשית, הוא כתוב בלשון חסכנית ותמציתית. הוא מתנהל על ידי מוטיב מנחה שפעמים רבות מופיע בשם הסיפור, ורעיון שמובע במילה החוזרת במהלך הטקסט.
בסיפור הקצר יש מעט דמויות, והוא מאופיין באחדות- זמן, מקום ועלילה. בעלילה יש על פי רוב מבוא, הסתבכות, נקודת שיא וסיום.
ארנסט המינגווי כתב סיפור קצר בן 6 מילים בלבד –
"למכירה, נעלי תינוק, מעולם לא ננעלו"
הרבה יותר משיש בכתוב, יש במה שלא נאמר. המשפט מטריד ומעלה שאלות רבות מהן אפשר לבנות קשת של תרחישים.
מונטרוסו, סופר גווטמלי מהחשובים במאה ה -20 כתב סיפורים קצרים מלאי חן, שנונים ומצחיקים, המאופיינים בפשטות מורכבת. סיפורו הקצר ביותר המונה 7 מילים בספרדית ובתרגום לעברית רק 5 ונקרא בשם "הדינוזאור" –
"כשהתעורר, הדינוזאור עוד היה שם"
ונחזור לזוכת פרס הנובל. אליס מונרו הקנדית בת ה 82 זכתה בפרס בשנה זו בה הכריזה כי היא פורשת מן הכתיבה. סיפוריה של מונרו מצטיינים בדיוק, בהירות וריאליזם פסיכולוגי. בראיון שנתנה לניו יורקר בשנת 2012 אמרה שבמשך שנים חשבה שהסיפורים הקצרים שלה הם רק אימון לקראת כתיבת רומן, ואז הבינה שזה כל מה שהיא יכולה לעשות והשלימה עם כך. בדרכה הצנועה והאפולוגטית קמעה היא מסכמת– "אני מניחה שהעובדה שאני מכניסה כל כך הרבה בסיפורים, זאת דרך לפצות על כך".
ולסיום כמה אמרות שפר של אנשים חכמים –
"כל מי שאינו יכול לשים לעצמו גבולות לא יוכל לעולם לכתוב" – ניקולה בואלו- "אמנות השירה". האמנם זה תקף ?
"מוח בינוני חושב שכתיבתו נשגבה, מוח טוב חושב שכתיבתו סבירה" – ז'אן דה לה ברייר "דמויות תיאופרסטוס"
וז'אן פול סארטר ב"מהי ספרות" אמר –
כתיבה משמעותה פנייה אל הקורא שייתן קיום אובייקטיבי לגילוי שביצעתי באמצעות השפה"