י
יום שישי:
מורצ'ו קפצה לבקר.
מורצ'ו זו מור. חברה אחות שזכיתי להכיר בבסיס ההוא שגרנו.
מורצ'ו יודעת לבוא אלי עם הפנים המלאכיות שלה ולהעביר לי אנרגיות טובות.
התיאבון שלי החל מעט לחזור. החלטתי לשבת בבית הקפה הסמוך לבית החולים.
הזמנתי סלט קטן כי מורצ'ו לא רצתה לאכול ושתיים תה גדול עם נענע.
אח"כ החלפתי את הסלט לגדול, כדי שנחלוק בו. במחשבה שניה מורצ'ו ואני לא מסרבות לאוכל לעולם. (חוץ מאבנים בכיס מרה שאין לי ברירה כי הכול דוחה ברמות עכשיו).
הסלט ה"גדול" עלה לי בתוספת של 16 שח!!! נשבעת. וההבדלים ביניהם היו מינוריים.
לא משנה. העיקר הבריאות לא?
ישבנו, קשקשנו, שתינו תה טעים ונהנינו.
רגע לפני שנפרדנו לשלום רציתי להכין לי עוד תה בבקבוק הטרמי המושלם שקובי קנה לי. הבקבוק נמצא אצלי בחדר על שידת בית החולים מברזל. זו שצמודה למיטה של כל חולה.
נגשתי לקופאית ואמרתי לה: "הי, בדיוק ישבתי כאן עם חברה, אכלנו סלט ושתינו תה. אני מאושפזת כאן. רציתי לשאול אם תוכלי לתת לי בבקשה עלה אחד של נענע. אני רוצה לשים אותו בבקבוק הטרמי שלי, עד שיביאו לי נענע אסתדר עם עלה אחד".
הקופאית הסתכלה עלי המומה. לא ממש ידעה מה לעשות עם ה"בקשה" המוזרה שלי.
ואז זה הגיע, כן כן אתם קוראים נכון: "אין בעיה, עלה נענע 5 שקלים".
חשבתי שאינני שומעת טוב. חשבתי לעצמי שאולי כשהזמנתי ושילמתי איזה 70 שקלים על 2 תה וסלט, הייתי צריכה לבקש מים עם נענע ושהנענע תהיה בצד ואז לשמור לי עלה לאחר כך.
אבל הקופאית המשיכה בשלה: רוצה?
סירבתי.
שוק. הרי לפני דקה הזמנתי וישבתי אצלכם.
ובלי קשר, אין אמפטיה למאושפזים? באמא שלך? לא ביקשתי לקט, עלה קטן.
יצאנו משם המומות אבל פרופורציות. העיקר הבריאות.
נפרדנו לשלום.
הרופא הסכים שאשתחרר הביתה ואני מיהרתי להשאיר הודעה לאמא שלא תשכח לקנות לי נענע כי בגינה שלנו כמעט ולא נשאר.
אני לא אוכלת. אני עם בחילות קטסטרופה. אני לא אוכלת כבר כמה ימים. התה הזה של הבוקר זה הדבר הכי משמח והכי מנחם שקורה לי כאן.
קובי הגיע לאסוף אותי, ירד בחוץ מבול אבל אותי לא זה עניין. הרגשתי כאילו יצאתי מהכלא.
על דלת הכניסה חיכה לי ציור מרגש של לביא וכשנכנסתי שניהם רצו אלי וחיבקו.
נתתי להם את מארזי המתנה ממור (היא קנתה להם מארזי חנוכה מלאים בשוקולדים. ועוד שוקולד שממש רציתי לטעום אבל אסור)
ישבתי לי בבית שרק עברנו אליו ולא הרגשתי בבית.
חצי מהדברים ארוזים, לא הספקתי לנקות כמו שצריך ובכלל כל מה שקרה ישב לי על הלב, צף והזכיר לי הכול.
חשבתי שברגע שאגיע הביתה ארגיש אושר עילאי ומיד בבית.
זה לא קרה. רק עצבות וחוסר וודאות כזאת.
שיחקתי עם לביא קצת רמי. הוא ניצח, אני ניצחתי ואז אמא הצטרפה וניצחה את שנינו.
אמא אמא שלי. אין דבר שהיא לא אלופה בו. כל התקופה הזאת, לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיה.
20:00 זמן שינה לבנים. ללהב (1.5) היה קשה להירדם וזה לא אופייני לו.
להב מתעייף בשמונה ומבקש מיד למיטה. הפעם לא היה מוכן שאקח אותו למיטה ורק בכה ואמר "אמא אמא". הבנתי מאיפה זה בא. הסברתי לו שאני אלך שוב אבל גם אחזור ושלא אעזוב אותו, הוא לא היה מוכן להירגע. לבסוף התחלתי לספר לו סיפור תוך כדי שבוכה. הוא נרגע לאט לאט ואז חטף לי את הספר ורמז לי לעוף מחדרו כי זה הזמן שלו לספר לעצמו סיפור.
לביא הסכים לעלות למיטה רק אם אעשה לו ארסקינה (זה בטורקית – ספניולית לגרד את הגב, במקרה שלנו דגדוגים בגב) ברור שהסכמתי. הוא דיבר איתי קצת ושיתף ונרדם תוך כמה דקות.
20:30 נפרדנו מסיגי גיסתי שקפצה לבקר אותנו והביאה איתה עוגת גבינה אלוהית שלא יכולתי להתאפק ולקחתי ממנה ביס (חולשה שלי עוגות גבינה)
נכנסתי להתקלח. אלוהים. מקלחת שאני יכולה לשהות בה ללא נעלי אצבע. חפפתי. כמה נהניתי מהחפיפה. השיער שלי חזר להיות רך ונעים והרגשתי סוף סוף נקייה באמת.
בבית החולים אני מתקלחת כל יום אבל אף פעם לא מרגישה נקייה.
ירדתי לסלון ואז, ראיתי בסטורי חבר אוכל מרק תימני.
החלטתי שהחילבה היא הפתרון לכל הבעיות שלי! אני צריכה חילבה! אני צריכה מרק תימני וחילבה עכשיו. אבל בלי בשר. בעעע אני בקושי אוכלת. רק מים של מרק, תפוחא אחד וחילבה.
התקשרתי לאמא והיא ישר שאלה אם הכול בסדר כי התקשרתי מאוחר (21:00) ואז ענתה לי שנגמרה לה החילבה. אמא שלי טורקיה אבל מכינה חילבה מעולה!
התחלתי לחשוב מה לעשות והחלטתי לפרסם פוסט. יש לנו בגדרה מלא בשלנים ובשלניות, אני אמצא ממי לקנות מרק וחילבה.
פרסמתי פוסט ותוך חצי דקה קבלתי פניה. שלחתי את קובי לבחור המקסים שהביא לנו מרק וחילבה לקחת. הוא סירב לקחת כסף. ביקשתי ממנו 2,3 מנות סך הכול כי קובי כבר הכין מרק מעולה עם קוסקוס ורציתי בשבילי בגלל החילבה. הוא העמיס לקובי את הסיר הביא לנו עוד קופסה ועוד קופסה מפוצצת בחילבה.
איזה בנאדם. היית בשוק. הודיתי לו והוא עוד אמר שאם נרצה יקפיץ לי מחר ג'חנון. השבתי שאשמח אבל אסור לי כרגע, אז פעם הבאה נקנה ממנו.
בגדרה יש אנשים נדירים. באמת.
עליתי למיטה סביב 23:30 ונרדמתי תוך דקה. איזה כיף לישון במיטה שלנו. אפילו שלא הספקנו להרכיב את הטלוויזיה בחדר. היא שכבה לה שם ליד הממירים של יס. הבינה את המצב.
בבוקר לביא השכים קום ונכנס למיטה שלנו. הוא סיפר שחלם חלומות רעים אז הצעתי לו שישן לידנו. ואז כשלא נרדם, ירד לקומת הקרקע לשחק.
להב התעורר קצת לאחר מכן ואז כולנו.
קובי התלונן על גרון כואב ובקושי הצליח לתפקד. מה קורה? עכשיו תורו?
עשינו בדיקת סטרפטוקוקוס ביתית שיצאה שלילית אבל זה לא אומר כלום. הוא לקח קצת אקמול צינון או משהו בסגנון ובקושי הצליח לזוז.
בינתיים הכנתי לנו ארוחת בוקר ללא שומנים, לביא עזר לי:
חביתת ירק (פטרוזיליה, מנגולד, בצל ירוק), סלט קצוץ, גבינות לבנים אני נמנעתי והכנתי לי במקום זה טחינה.
אח"כ גילי וערן באו לבקר עם הבנים והיה שמח.
אצלנו במשפחה כולם בנים. לי יש 2, לאחי 3 ולגילי 4. רק בנים.
בצהריים חזרנו לבית החולים, כי החופשה נגמרה. ממש קיווינו שיסכימו לשחרר אותי שוב עד מחר.
לא.
שוב תקעו לי מחט (הידיים שלי דקורות מכל הכיוונים כבר), שוב עירוי, שוב בדיקות דם, שוב אנטיביוטיקה. ענת האחות הייתה כאן שוב, איזה כיף!
בדיקות הדם שעשו לי הראו על בילירובין גבוה עוד יותר והרופא שיתף אותי שזה מדאיג אותו ושאולי יש אבן תקועה איפשהו והוא מורה לי להישאר כי קובע לי בדיקת CT.
התבאסנו אבל הבנו לגמרי. אני בכלל התחלתי לחשוב על ה-CT בגלל שאני קלסטרופובית.
האחות אמרה שאוכל לקחת משהו להרגעה לפני. האחות טלי. היא מתלמדת והיא סופר חמודה. איכפתית, חייכנית. אחלה טלי.
נפרדתי מקובי שחזר הביתה ונראה שפוך.
ואז הוא שלח לי וואטסאפ 38.6.
שיט!
עכשיו קובי חולה!
בערב הביאו את ארוחת הערב למיטה. האחות שכבר הייתה רגילה לכך שאני מבקשת לא להביא לי אוכל, ניסתה שוב. החלטתי לנסות. הבחילות הרי ממש השתפרו בגלל היעדר הסוג השני של האנטיביוטיקה הנוראית שגמרה עלי.
הכינו פסטה מוקפצת עם פלפל. לא רע. אכלתי כמה ביסים וזה הספיק.
את מוצרי החלב החזרתי כפי שהם. בימים אלו, הכול מגעיל אותי.
אח"כ הוצאתי את הנענע שאמא קנתה לי והכנתי לי תה. הרבה תה.
