באמצע הלילה ננטשתי לטובת צפייה בהיסטוריה בפעולה. ההיסטוריון הפרטי שלי, דר' אבי רובין, שהוא מרצה בכיר באוניברסיטת בן גוריון וסרבן ראיונות ידוע, נאלץ הבוקר לענות לשאלותיי הנוקבות.
איתו הייתי בתורכיה לפני שנה וחצי, כשהתכונה בכיכר טקסים הייתה גבוהה ומורגשת. ואכן התעוררה להפגנה נוספת די אלימה, כשהיינו כבר על המטוס.
איסטנבול היפה והמושכת, עם שכיות החמדה, בנייני פאר. זו שאלוהים מדבר אלינו מהצלחות של המסעדות שבה. אסטנבול של מסגדים וחמאמים, מזרח ומערב, הדהדה יריות ונסיון להפיכה צבאית הלילה.
בשנים האחרונות שמעתי ממך אומר לעתים קרובות שהצבא בתורכיה עדיין לא אמר את המילה האחרונה, אתה צופה המשך?
עד לתחילת המילניום הנוכחי, הצבא היה השחקן המשמעותי ביותר בזירה הפוליטית התורכית. הקצונה בדרגים הגבוהים ובדרגי הביניים תפסה את עצמה כ"מבוגר אחראי" וכשומר החותם של תפיסת העולם החילונית שגיבש מוסטפה כמאל, מייסד מדינת הלאום התורכית. תורכיה המודרנית ידעה שלושה מקרים של התערבות צבאית: ב1960, ב-1971 וב-1980. יש כאלה שטוענים שב-1993 היה נסיון נוסף להפיכה שלא צלח, אבל העדויות לכך אינן חד משמעיות. בכל המקרים האלה הצבא כביכול נסוג מהזירה הפוליטית אחרי שנקט צעדים לביצור הכמאליזם באמצעות עיצוב מחדש של המפה המפלגתית והתערבות בחקיקה. אבל גם כאשר הקצינים שבו למחנות הצבא, האופציה של התערבות צבאית נותרה על השולחן, ולעצם קיומה היו השפעות עומק על השיח הציבורי, התרבות הפוליטית וחיי היומיום במדינה. מכאן אפשר להבין ולהעריך את ההישג העצום של רג'פ טייפ ארדואן ומפלגת הצדק והפיתוח. עוד מראשית שלטונו ב-2002 הוא סימן את הכפפת הצבא לממשלה כיעד מרכזי, והוא אכן הצליח להשיג יעד זה. ההצלחות של ארדואן בתחום הכלכלי בשנים הראשונות לשלטונו, והתמיכה הרחבה שהוא זכה לה בקרב קבוצות גדולות באוכלוסיה סיפקו לו את הרוח הגבית להמשך המאבק במעוז הכמאליסטי שבצבא.
בשנים האחרונות שאלתי שוב ושוב את חבריי התורכים, רובם אנשי אקדמיה, אם לדעתם יש סיכוי לנסיון נוסף של התערבות צבאית. בכל פעם קיבלתי את אותה התשובה: התערבות צבאית היא נחלת העבר, ואין סיכוי שדבר כזה יקרה שוב. אולי הם צדקו חלקית. הנה היינו עדים לנסיון הפיכה, אבל נכון לשעות אלה נראה שהנסיון כשל. אני חושב שההפיכות הצבאיות צרובות עמוק בזכרון הקולקטיבי של התורכים. בני הארבעים והחמישים של היום גדלו בצלה של הפיכה צבאית שהסתיימה במעצר של חצי מיליון איש, חלקם נמק בכלא ומיעוטם הוצא להורג. בני הדור הזה לא גדל בחברה דמוקרטית אלא בתוך הצגה של דמוקרטיה (מה שמדעני מדינה מכנים "דמוקרטיה פורמלית"), וחלקם מאכלס את שדרת הפיקוד הגבוהה בצבא.
יתכן שההתרחשויות שהחלו בתורכיה אתמול בלילה טרם הגיעו לסיומן, ושמדובר עדיין באירוע מתגלגל. הנבואה ניתנה לשוטים ואין שום דרך לצפות איך הדברים יתפתחו ברחוב ובשדה הפוליטי. נדמה לי שחלקים גדולים ומשמעותיים בסיפור עדיין עלומים ויעברו ימים רבים עד שייחשפו לאור השמש, אם בכלל. בשעות אלה לתושבי איסטנבול ואנקרה בכלל לא ברור שהסיפור הסתיים והם חוששים מאוד. אבל סביר להניח שברגע שתהיה הכרעה מוחלטת לטובת שלטונו, ארדואן ינצל את המומנטום וישעט להגשמת החזון הגדול שלו להפוך את המשטר בתורכיה למשטר נשיאותי, כזה שיקנה לו עוצמה חסרת תקדים.
מה מקום הרשתות החברתיות בקרב המורדים ובקרב תומכי ארדואן?
אני שומע פרשנים מכבירים מילים על עוצמתן של הרשתות החברתיות. שדרן חדשות החוץ באחד הערוצים אצלנו בישר לנו שנאום הFacetime הקצר שבו ארדואן קרא להמוני תומכיו לצאת אל הרחובות ולהתנגד היא שחרצה את גורלו של נסיון ההפיכה. אבל בלילה הזה הרשתות בתורכיה שיקפו את ההלם ברחוב, וכנראה שבתים רבים בכלל נותקו מגישה אל הרשת. בעיני הרגע הגדול והמרתק של הלילה הזה היה הרגע שבו הקריאה לתפילה , האזאן, הדהדה מעשרות מסגדים ברחבי איסטנבול ב1:30 בלילה אם אינני טועה, שעות לפני עלות השחר והשעה המקובלת לקריאה הראשונה. אני חושב שדווקא ההתפתחות הזאת העניקה לרבים מתומכי ארדואן את הבטחון לצאת אל הרחוב ולהביע התנגדות. בניגוד לארועי פארק גזי, זה לא היה הלילה של הרשתות החברתיות.
מה צפוי כעת לדמוקרטיה התורכית, והאם ניתן בכלל להגדיר את המשטר שם דמוקרטי?
כמו היסטוריונים אחרים, לעתים קרובות אני מוצא את עצמי משועשע מנסיונות של פרשנים לייצר תחזיות והערכות מלומדות על העתיד. כל היסטוריון והיסטוריונית יודעים שהארועים הגדולים בהיסטוריה של העולם היו לחלוטין בלתי צפויים. לאנרגיות של הרחוב יש דינמיקה משלהן, והיא בלתי ניתנת לחיזוי. בתורכיה לא התקיימה מעולם דמוקרטיה מהותית. מדובר בחברה שסועה שיש בה מחנה גדול של ליברלים, אנשים שצמאים לדמוקרטיה ותומכים קנאים ביסודותיה של החברה הדמוקרטית, כלומר זכויות אדם מבוצרות, חופש ביטוי וזכויות מיעוטים. אבל יש בה גם מחנה עצום של אנשים שמחזיקים בסולם ערכים אחר שבו יש קדימות לאורח חיים דתי כזה או אחר, שמרנות ולאומנות. מיליוני תורכים הפנימו נרטיב לאומני ומסתגר לפיו "העולם כולו נגדנו". תורכים רבים חונכו להאמין שלתורכיה נשקפת סכנה קיומית תמידית. זה נרטיב שפוליטיקאים תורכים תמיד עשו בו שימוש אפקטיבי, למרות שבמציאות תורכיה היא מעצמה צבאית. את ההשוואה המתבקשת למקומות אחרים בעולם אפשר לעשות בהזדמנות אחרת.
מה השפעת המהלך על היחסים מול ישראל?
אופי היחסים עם ישראל נקבע לא רק באנקרה, אלא גם בירושלים. היחסים בין ישראל לתורכיה בעבר היו תוצאה של אינטרסים משותפים צבאיים וכלכליים, ולא של "ברית טבעית". הם ידעו עליות ומורדות על רקע קונסטלציות משתנות באזור ומעבר לו, של אבל בשורה התחתונה האינטרס המשותף גבר על שיקולים אחרים. ההידרדרות שהיינו עדים לה בעשור האחרון נבעה מצירוף של חישובים פוליטיים פנימיים בתורכיה ובישראל ומשיח של "כבוד לאומי" שתמיד מוביל לצעדים אוויליים והרי אסון, כמו טקס ההשפלה המיותר שדני איילון ערך לשגריר התורכי, אפיזודה שהדהימה והכעיסה מיליוני תורכים. מאידך האישיות הבעייתית של ארדואן וההתבטאויות הקשות נגד ישראל. אבל גם בימים הקשים ביותר, בין תורכיה לישראל זרמו סחורות בהיקפים גדולים, וערוצי הידברות ותקשורת מעולם לא נסגרו. נקווה שכך יימשך.
Save
Save
