לפני כמה שנים פגשתי מישהו שהייתי מאוהבת בו בתיכון. מה זה מאוהבת, מוטרפת. לא היה יום שלא חיפשתי אותו, ארבתי לו, חלמתי עליו או רציתי אותו. בדיעבד מתברר שהיו לו אלי רגשות דומים. הלב שלי נחמץ מהפספוס של מה שבקלות יכול היה להיות סיפור אהבה מהסרטים עטור לבבות תלת ממד של דיסני עם סאונד משובח של שירי סקורפיונז ברקע. כששאלתי אותו למה הוא לא אמר או עשה שום דבר עם מה שהרגיש, הוא הסתכל עלי במבט של וואט דה פאק אר יו טוקינג אבאוט והשיב שהיה לו ברור שאין לו סיכוי איתי, ואיך בכלל יכול היה להתקרב למי שתקוע לה מקל בתחת.
אני? מקל בתחת? אפילו לא הכרתי את המושג הזה. על מה דה פאק אתה מדבר, החזרתי באותו מטבע לשון. בחייאת, הוא עונה לי. תמיד היית כזאת. אריסטוקרטית יעני. לא נותנת להתקרב.
ישבתי וניתחתי לעצמי את עצמי כמו שאני עושה אחת לכמה זמן , כיאה למזוכיסטית דור שני לביקורת עצמית הרסנית שסבלה שנים מדימוי עצמי נמוך וחוסר ביטחון תמידי שלקח לה כמה עשורים להינצל מהתופת ושרדה כדי לספר. המסקנות היו עגומות: אכן, אף פעם לא באמת התחילו איתי. או שאולי התחילו איתי ולא הבנתי את זה. או שהמקל בתחת היה כל כך עמוק וכל כך דוחה שהרחיק את כל הבנים השווים ממני והלאה. או שפשוט לא הבנתי שאני שווה.
האמת שהעניין הזה עם תדמית הסנובית לא ממש חדש לי. לא יודעת להסביר על שום מה ולמה אבל כנראה שמשהו בתווי הפנים, במבט, בחיתוך הדיבור ובדימוי הכללי תמיד גרם לאנשים לחשוב שאני מורמת מעם. כאילו שיש לי על המצח איזה אות קין שמעולם לא הזמנתי לעצמי שקורא לכולם להתרחק, גם אם בעצם נורא רציתי להתקרב.
זה לא שאני באה להתנצל על זה. אני חיה לא רע עם עצמי הלא מושלמת, תודה רבה. רק מניחה את זה כאן כדי לשקף מציאות נכוחה שאותה חוזרת ופוגשת אחת לכמה זמן, שכנראה גורמת לי ולמי שנמצא מולי באותו רגע לפספס קשרים שיכולנו לרקום.
נזכרתי במשפט של חבר טוב שלי מהתיכון. הוא היה לי סוג של פילוסוף ומורה רוחני בימים שבהם בכלל לא ידעתי מה זה מורה רוחני. הוא אמר לי ש"יש אנשים שאוהבים אותי, יש אנשים ששונאים אותי ויש אנשים שלא מכירים אותי". האיש הזה כבר מזמן לא מורה רוחני שלי אבל הוא אחלה חבר טוב שבעולם ואיש סוד משכמו ומעלה. באותו אופן, המשפט שאמר כבר לא אורים ותומים בעיני אבל יש בו היגיון פשוט שכדאי להיצמד אליו.
פאק. מה בכלל רציתי להגיד? לא סגורה על זה. אולי שהשנאה שהולכת ומתעצמת במדינה הקטנה שלנו נובעת מאסופה של רשמים ראשוניים מוטעים. שלא כל איש עם כיפה סרוגה הוא ימני קיצוני שצועק מוות לערבים וחולם להשתלט על הר הבית. שלא כל אישה עטורת חיג'אב היא עוכרת ישראל ששולפת סכינים בשם אללה הוא אכבר. שלמרות הפערים וחילוקי הדעות אנחנו לא מאוד שונים זה מזה ובסופו של יום – כולנו כמהים לאותם דברים: שקט נפשי, קבלה ואהבה. ואולי השפיטה המוקדמת הזאת שכולנו אשמים בה, היא-היא המקל שצריך להוציא מהתחת הקולקטיבי של העם והמדינה.
[youtube 0HND8ywYcC0 nolink]