מי מאיתנו לא חווה לפחות פעם בחייו מצב שבו הוא תפס את עצמו בוכה על אירוע
שכביכול לא מצדיק תגובה כה חזקה?
אם זה בסיפור שקראנו, בסרט שראינו או חלילה, בלוויה של אדם שחלקנו לו כבוד
אבל לא היינו קרובים אליו באופן אישי?
זה קורה לנו משום שהדמעות חיכו בפנים..
זה קורה לנו כי באירוע "שלנו", הגננו על עצמנו ונמנענו מלהביע רגש,
או שבחוויה רגשית מסויימת שחווינו, בחרנו להדחיק את הרגשות.
ואז הם מתפרצים באירוע "זר", תופסים "טרמפ" על אירוע מרוחק יותר שפחות
מאיים עלינו מבחינה רגשית, ומוצאים דרך להתנקז החוצה.
האם זה מה שקרה ליעקב עם מות המיינקת של רבקה, דבורה?
אני מודה שהיה בכוונתי להמשיך בכתיבה שלי על "מסע הגיבור" של יעקב,
שהתחלתי לפני שבוע,
והרעיונות שלי כבר היו "מבושלים" בראשי וחיכו לצאת אל הנייר,
אלא שאיתרע מזלי לשמוע שיעור מרתק על פרשת השבוע "וישלח" עם ד"ר אביבה זורנברג,
שהיא בר סמכא גדולה במדרשים, והחלטתי לשנות את תכניתי ולהביא בפניכם
נקודה מרתקת שהיא העלתה, כמובן, דרך הפריזמה שלי.
כשיעקב סוף סוף מגיע לקיים את נדרו אשר נדר, בצאתו למסעו חזרה לבית אביו,
מתה דבורה מיינקת רבקה
והיא זוכה מצד יעקב לכבוד גדול ולאבל כבד, והוא אף קורא למקום שבו נקברה
"אלון בכות".
וַיָּבֹא יַעֲקֹב לוּזָה, אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן–הִוא, בֵּית-אֵל: הוּא, וְכָל-הָעָם אֲשֶׁר-עִמּוֹ. ז וַיִּבֶן שָׁם, מִזְבֵּחַ, וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם, אֵל בֵּית-אֵל: כִּי שָׁם, נִגְלוּ אֵלָיו הָאֱלֹהִים, בְּבָרְחוֹ, מִפְּנֵי אָחִיו. ח וַתָּמָת דְּבֹרָה מֵינֶקֶת רִבְקָה, וַתִּקָּבֵר מִתַּחַת לְבֵית-אֵל תַּחַת הָאַלּוֹן; וַיִּקְרָא שְׁמוֹ, אַלּוֹן בָּכוּת. (פרק לה')
זה מעורר תמיהה מסויימת- מה ליעקב ולדבורה, שהפעם היחידה ששמענו עליה קודם
היתה כשנשלחה ע"י לבן יחד עם רבקה אמו, במסעה מחרן לכנען.
האם זה מצדיק אבל כה גדול? קריאת מקום על שמה?
ואם היא שימשה רק "טריגר" – על מי או על מה הוא באמת התאבל?
רש"י בפירושו מסביר כי השם "אלון" ביוונית משמעו "אחר", ומסיק מכך שהאבל שיעקב
מתאבל הוא על אדם אחר:
לא על דבורה הוא מתאבל אלא על מות רבקה אמו, שהתמהמהותו בדרך לבית אביו,
גרמה לכך שלא זכה לפוגשה. ודבורה היא למעשה הקשר הקרוב ביותר
אל אמו רבקה (היתה המיינקת שלה).
וכאן בעצם נשאלת השאלה:
אם כך מדוע יעקב התמהמה כל כך בדרך לבית אביו?
מדוע אלוהים היה צריך "לזרז " אותו לקיים את נדרו?
מה עיכב אותו מלפגוש את אמו שאהבה אותו כל כך?
(ועל עפי המדרש איחר את המועד ונתבשר שם, במקום שבו נקברה דבורה, על מות אמו).
זו דוגמא לשאלה שהייתי מפנה (בגוף שני) אל משתתפים בסדנת פסיכודרמה של סיפור
מקראי (ביבליודרמה) כשהם נכנסים לתפקיד של יעקב:
מדוע התמהמהת בדרך לבית אביך, יעקב?
מה עיכב אותך מלהיפגש עם אמך?
האפשרות לצעוד בנעליה של דמות בסיפור, להשאיל את קולך למחשבות ולרגשות
שהדמות לא הביעה בקול
ולחוות את הסיפור שלה כאילו הוא קורה לך כאן ועכשיו, מעוררת לתחייה
מקומות חמקמקים בתוכך
שמבקשים לעלות ולקבל תשומת לב, וממקדת את המבט על תהליכים
ודינמיקות נפשיות שהן נחלתם של הגיבורים בסיפור,
אך גם של כולנו כבני אנוש.
גדולתה של עבודה דרך דמויות ותפקידים, שהיא מאפשרת, בצורה מוגנת
ומתוך מרחק בטוח,
לעבוד על עצמנו,ולקחת "הביתה" תובנות מדוייקות עבונו. בדרך של משחק ושל "כאילו" מתנסים במצבי חיים אמיתיים וצומחים.
אם אתם רוצים להתנסות ו"לשחק" איתי,
כתבו לי וענו בגוף ראשון, כאילו אתם יעקב:
"אני יעקב והסיבה שהתעכבתי והתמהמהתי בדרך היתה…"