אפתח בסיפור שלא לגמרי קשור אבל גם לא לא-קשור: בשנה האחרונה אני מתנזרת ממעצבי שיער ומספּרות באופן מוחלט, וכך יוצא שאת העכבר הזה שיושב לי על הראש וקורא לעצמו השיער שלי אני קוטמת, חותכת, קוצצת וגוזרת לבד. יש לגמילה הזו כל כך הרבה יתרונות שהייתי יכולה לשפוך כאן שלושה פוסטים מלאים אבל אתרכז בדבר משמעותי אחד – התספורת מתחילה ישר מהתיקונים. לא מסתפרת ומחכה ובודקת ומגלה שמשהו לא יושב טוב ואוי ואבוי, טראומה. אני פותחת ישר בפוסט-טראומה וקוצצת וגוזרת שאין לי אלוהים, עד שהכל יושב בדיוק בדיוק בדיוק.
כשסיימתי את מיתרי הלב הבנתי שסנדקר הולך למספרה. ברור שהוא עוד יצטרך לחזור לשם לסבב תיקונים למרות שהסיפור – מסופר, הדמויות – דמויות, הרעיונות – ישנם. אבל קראתי ונגמר ובכלל לא שמתי לב, כי לא נשאר בי אפילו סימן קטן. אז איפה אפשר לתקן? איך מכניסים את הגורם X שהופך מילים לבעלות משמעות?
אולי הייתי חושבת אחרת לו פגשתי את מיתרי הלב בגיל צעיר יותר, לפני שקיבלתי תכנים בעלי מסרים רוחניים דומים אבל באופנים יותר עמוקים ומשמעותיים.
הצטערתי שככה הרגשתי כלפי הספר כי הסופר – זה כבר סיפור אחר. יאן-פיליפ סנדקר התארח בפסטיבל הסופרים בירושלים, אי שם בחודש מאי השנה. במסגרת הזו נכחתי בשיחה שקיים עם חיים באר הנהדר. השיחה היתה נעימה להפליא, נטולת פוזות ויומרות והתנהלה באופן חם ואנושי. יאן-פיליפ סנדקר נגע ללבי כשאמר שכאשר ספר שלו יוצא לאור, הוא חש כאילו הוא מסתובב בעולם עירום, נטול בגד. לכל אחד יש מה להגיד, אמר, ורק הוא והספר שלו לגמרי חשופים.
הוא סיפר שבתחילה נפגע כאשר הביקורת בארצו התעלמה ממנו וציין שבארה"ב ובישראל ההתייחסות לספרים שלו הרבה יותר משמעותית. אבל היום הוא מעדיף מכתב נרגש מקורא מאשר מכתב מדהים ממבקר. אני מודה שאמירה הזו רק העמיקה את רגשי האשמה שכבר היו לי כשהזכיר את תחושת החשיפה שמלווה יציאה של ספר.
זהו ספר המשך לספרו אמנות ההקשבה לפעימות הלב. אומר עם יד הלב שגם אדם בעל אינטליגנציה לגמרי ממוצעת מסוגל להתמודד עם פרק ב' בלי לחוש חוסר משמעותי.
רשימת המשאלות/לורי נלסון ספילמן
כמעט בדיוק מה שכתבתי למעלה למעט העובדה שלא הזדמן לי מעולם לשמוע את לורי נלסון ספילמן. לא לגמרי סגורה על הקונספט של הספר. נדמה לי שהוא מתחזה לקומדיה רומנטית אבל בלי הקומדיה. בכל אופן לא מצאתי אותו שנון בשום צורה שמאפיינת קומדיות רומנטיות שנונות. היה חביב לקרוא אם כי דקה אחרי שסגרתי אותו לא זכרתי על מה ולשם מה התכנסנו.
כמו שאפשר להבין משם הספר, מדובר כאן ברשימת משאלות. לא כאלו שברט, הרווקה בת ה 34 יושבת והוגה בעצמה אלא ברשימה שאמא שלה מוסרת לה ישירות מהקבר. טוב, לא בדיוק ישירות, אבל הבנתם את הכוונה – ברט ממשיכה להיות מנוהלת על ידי אמא שלה שכבר לא מסתובבת ביננו זמן מה. לפני שנקברה הספיקה האם היצירתית ליצור לבתה רשימת משאלות תמוהה שאמורה להביא את ברט לגאולה הרוחנית, המעשית והחומרית המתבקשת בקומדיות רומנטיות שנונות. ברט מספיקה כמובן לעשות כמה סיבובים משמעותיים בסחי של החיים רק כדי לצאת משם תבונית וחזקה יותר.
ובכל אופן אני רק שאלה: האם אי אפשר היה להוסיף לרשימת המשאלות משאלה נוספת – רבאק, אמא תעזבי אותי בשקט, את לא רואה שגם ככה אני יודעת לחרבן את החיים שלי מצוין לבד?
מרב