בזמן האחרון הרגשתי איך אני נכנסת לעומס. להצפה. אני מנסה להשלים חודשים אחורה וגם קדימה. מגיעה גמורה למיטה, נרדמת עם הפלאפון ביד, ומנסה להשיג עוד משהו רגע לפני שנרדמת. לא ישנה מספיק. קמה לא רעננה, ומתחילה עוד יום כשאני בחסר באנרגיה. בסוג של כיבוי שריפות. כאילו צריכה לפתור איזה פלונטר, אני יודעת שלא אוכל לטפל בהכל. יש לי לפעמים הרגשה שכל העולם על הכתפיים שלי. אבל מאיפה מתחילים ?
רגע לפני שאני מתמוטטת, וחוזרת להתנהג כמו בעבר, ולפתח איזה חולי שיכריח אותי להישאר במיטה, אני נזכרת בכלים שכבר אספתי ולמדתי בדרך ומזכירה לעצמי,
שאני צריכה לטפל במשהו אחד. להתמקד בו. ומשם שאר הדברים גם יסתדרו כמו בדומינו.
של מה? אני מתחילה בלחשוב, איך אני רוצה שהיום שלי יראה , ואני כבר יודעת שזה אפשרי כי כבר עשיתי את זה, אז לא חוסכת ברצונות.

יש לי איזה קטע כזה, שאני מנסה להכניס יותר מדי ביום אחד. יש לי איזה קטע כזה לחשוב שעוד אוכל להוסיף על העומס עוד. לדחוף עוד.
להחליט מה יותר דחוף, ללחוץ עלי לעשות דברים מסויימים לעסק או לעולם, זה לא משנה מה, זו יכולה להיות הזמנות עסקית שתגזול לי זמן מדבר חשוב אחר, ולוחצים עלי לקחת אותה.
בזמן כזה, עצירה היא הדבר הנכון, אני עוצרת עד שהדבר היחיד שאני שומעת בתוך הראש הוא הקול שלי. רק שלי. ושואלת את עצמי מה אני רוצה באמת.
כמי שאוהבת להיות בעשייה, בנתינה, בהתחדשות ויצירה, אני מזכירה לעצמי, את מסכת החמצן במטוס. אני חייבת קודם לשים לעצמי את המסכה כדי לתרום ולהעניק לאחרים.
כדי להיות משמעותית לעולם, אני חייבת לדאוג למשאב המרכזי של העסק שלי ושל המשפחה שלי,
אני.
אז היום, למרות שהיה שבוע ארוך, ומעייף, ואני מארחת היום, וחוגגים יומולדת למרכזית שלנו, ויש כל כך הרבה לעשות,
לא וויתרתי ונסעתי לבוקר שמטעין אותי תמיד באנרגיה וכוחות, שמעתי הרצאה מעולה, פגשתי חברות,
ואני אגלה לכם משהו? הכל הסתדר.
ועכשיו, שעתיים לשבת, אני הולכת לישון!
