על מה אני מדברת כשאני מדברת על סדר

בחורה עם מחשב נייד

לא קראתי את ספרו הידוע של הרוקי מורקאמי. קשה לי עם אנשים שהופכים כל צעד בחייהם לתורה ולכך תעשה וכך לא. בכלל, אני חושבת שמעט מאד דברים צריכים להילקח ברצינות תהומית. רק שעכשיו התחלתי לרוץ. קצת להוכיח לעצמי וקצת לילדים ואולי לרזות קצת על הדרך ולא להתנשף במדרגות. ומה אני אגיד לכם – אי אפשר לומר שאני נהנית. להפך. רוב הזמן אני מזיעה ומתנשפת., מקטרת ומייללת, טוענת שאני לא מסוגלת ובאופן כללי לא מראה שום סימני השתפרות. אבל מה? החלטתי להתמיד עד המירוץ הבא, לפחות, כדי לשמר את המעט קיים. אז כל יומיים אני יוצאת לאבן גבירול, חורקת ומתנשפת כמשאית, משתדלת לא לעשות יותר מדי הפסקות הליכה וחוזרת הביתה כמי ששילמה את חובה לחברה.

אתמול באנו נועה, שותפתי ל"אדונית הארונית" ואני, לסדר לחברה את הבית. חברה חדשה, שקיבלתי יחד עם הריצה. אחת כזאת שלא מוותרת לא לעצמה ולא לאחרים. ויודעת לעשות את זה בנועם, בלי לייצר התנגדות. ושומעת עם הלב, ולא רק עם האוזניים, כמו שאומר המאמן שלנו. בקיצור, גיליתי אדם נדיר. אז אתמול באנו לסדר.

ראיתי אותה לפני מרוץ של שמונה קילומטר והיא הייתה שלווה כמימי אגם לעומת אתמול. הילדים שלה ישנו עד מאוחר ככה שהם לא עמדו בדרכנו. הושבנו אותה למיין ניירות כי אלו דברים שממילא בעלי הבית, לתפיסתנו, צריכים לעשות לבד. אחרי חצי שעה בערך היא הודיעה שהיא הולכת לעשות סלט. אחר כך קפה. אחר כך היא קרסה על הכורסה לעישון סיגריה ואז הודתה שהפרעת הקשב וריכוז שלה גומרת אותה.

כשרצתי היום בבוקר (רצתי.. יותר הלכתי וריחמתי על עצמי) חשבתי כמה אני יכולה להבין איך שמישהי עם כל כך הרבה כח רצון ומוטיבציה, שלא מוותרת לעצמה אפילו בפסיק בריצה – הרימה ידיים כל כך מהר אתמול. ואז הבנתי, שכמו בריצה, את חייבת למצוא את הדרך שבה זה יעבוד בשבילך.

לרוץ ממש לאט או לסדר ממש לאט.

להתחיל לרוץ מרחקים ממש קטנים – או לסדר רק מגירה או מדף ביום.

לא לקפוץ מעל הפופיק ולצפות שבתוך שבוע תוכלי לרוץ שני קילומטר – או לסדר חדר שלם.

לא להתחיל בטרוף, בריצה מהירה או בהרשמה לחצי מרתון – כמו שלא לשפוך את כל תכולת הבית בערימה על המיטה ואז להסתכל עליה ולרצות למות כי כבר את  יודעת שבחיים לא תעשי את זה.

להתמיד ולשמור על הקיים – מנג'ס ומעצבן ומתסכל. אבל כמו שאני צריכה לרוץ כל יומיים כדי להחזיק את כל העסק ביחד, ככה צריך להמשיך לקפל כביסה ולסדר חדרים ולרחוץ כלים.

לדאוג שבני הבית מבינים את החשיבות של העניין בשבילך, אם אכן העניין חשוב לך. גם ריצה וגם בית מסודר מצריכים שיתוף פעולה של הסביבה, שלא לומר עזרה אקטיבית.

לא להסתכל לצדדים, אלא כדי ללמוד. אני כבר לא אהיה, יש לי תחושה, מדוגמניות הבית של נייקי. כנראה שגם לא ארוץ מרתונים על בסיס קבוע או בכלל. ואתן יודעות מה? כנראה שגם לא יהיה לי את הבית המושלם מהמגזינים. בעיקר כי אני גם חיה תוך כדי, ולא מוכנה להשתגע בסידור ועיצוב על חשבון דברים אחרים כמו ילדים או קריאה או עבודה ואפילו – ריצה. אז מה? כל שאני צריכה לדעת הוא שאני חיה במקום ראוי, שעושה לי טוב להכנס אליו ולהיות בו ביחד עם כל הדברים האחרים שאני קוראת להם חיים. ולא משנה אם מדובר בבית שלי או בגוף שלי.

והכי חשוב בעיני זאת הידיעה שאת חיה את חייך כמו שאת רוצה לחיות. שאת מנהלת אותם ולא הם אותך. גם לא מתנשפת במדרגות וגם נכנסת לבית מסודר ומאיר פנים. כי אין כמו עבודה קשה – בריצה או בסידור או בכל דבר אחר שאחליט להשקיע בו – כדי לפרגן לעצמי ממש ומעומק הלב…

ריצה

אהבתםן את מה שקראתםן? לא אהבתםן את מה שקראתםן? אתםן מוזמנים  ןמןזמנות לכתוב לי על כך. אשמח לשמוע את דעתכםן. אשמח עוד יותר אם תוכלו לשתף פוסט זה כדי שיגיע לעוד אנשים. חיים טובים!