תשע שנים עברו מאז אותו בוקר בו עמדתי על מדרגות הרבנות …. ולא רקדתי.
רגלי היו כבדות, בקושי נשאו אותי לעבר הבאות. במסדרונות הרבנות הצטופפו זוגות רבים שבאו לקבל את הגושפנקה הסופית לפירוק חייהם המשותפים. אישור, כתוב שחור על גבי לבן, כי הכול נגמר.
האהבה שהביאה את כל הזוגות האלה לחופה נעלמה, שינתה פניה לשנאה. באוויר הורגשו רק המתח, הכעס, הסלידה, הבושה והאכזבה שמלווים תהליך של גירושין.
לאחר המתנה ארוכה ומורטת עצבים, נכנסנו לחדר קודר הזועק בעליבותו, חדר שכל התפאורה בו הם שלושה גברים, לבושם שחור, זקנם לבן, והתנהגותם מתנשאת, הישובים מאחורי שולחן ישן וחורצים גורלות.
נשאלו שאלות נאמרו פקודות של מה ואיך ולבסוף יצאתי עם גט ביד, פיסת נייר המבטלת את משמעות הטבעת שעל אצבעי, אישור להתחלת חיים חדשים. מותרת לכל אדם – כדברי הרבנים.
הסתיים טקס פגאני עתיק יומין המבייש כל אדם נאור.
לפני תשע שנים הסתיימו באופן רשמי, מעל ארבעים שנות ביחד, ארבעים שנה שטמנו בחובם שנים טובות וטובות פחות, שנים של קשיים והתמודדויות, הצלחות ושמחות, אך אף לא שנה אחת מאלה, עליהן חלמתי ואותן דמיינתי לפני נישואי.
הייתי ונשארתי אדם החי והנושם בזכות האהבה, ובתמימותי חשבתי שזה כל מה שצריך.
הכרנו עוד בתיכון, וכבר אז ידעתי שזה הולך להיות סיפור אהבה, קשר לכל החיים.
בדמיוני ראיתי את ביתנו החם והנעים, בית לבן עם גג רעפים אדומים, אדניות עם פרחי גרניום בכל הצבעים בחלונות, בית המוקף חצר ירוקה שפרחים רבים זרועים בה וצובעים את הנוף בכל צבעי הקשת, ראיתי את ילדינו מתרוצצים עם כדור בחצר וצחוקם המתגלגל נשמע למרחקים. ראיתי אושר.
הרגשתי שאני מוכנה לעשות הכול למען הגשמת החלום הזה.
הייתי בטוחה שהאהבה, השיתוף והחברות יניעו את גלגלי ההצלחה.
תמימות היא לחשוב שחלומות מתגשמים.
שנה רדפה שנה והמציאות תפסה את מקום החלום.
אמנם היה לי בית עם גג רעפים אדומים, היו לי אדניות עם גרניום בכל הצבעים, הייתה חצר ירוקה ופרחים רבים בה, והיו גם ילדים שצחוקם נשמע, אך האושר לא היה בסביבה. לא הייתה מספיק חברות ולא הייתה תקשורת בריאה שיאפשרו לבית שבמציאות להיות בית מאושר, בית שיסודותיו יחזיקו מעמד בעתות משבר, בית שיעמוד איתן בכל הסערות שהחיים מזמנים לנו.
לפני תשע שנים ירדתי במדרגות הרבנות ויצאתי לרחוב הסואן בדרכי לחיים חדשים נטולי חלומות.
