אתם יודעים, הבגד עושה את האדם, המדים עושים את התפקיד הסמכות והתוקף. אני רוצה לכתוב כמה מילים על מדים ועל בגדים, אגב ביקורנו בפראג,אבל כדרכי, מתחילה במשהו משלי.
לפני הרבה מאוד שנים עשיתי 'קורס קצינות'. את חלקו הראשון חלקתי כשבעה שבועות עם עוד כ-200 בנות בבה"ד 12. הדרגה שנשאנו במהלכו היתה תגיות לבנות על הכותפת ורקע לבן תחת הסמל שעל הכומתה. ב'השלמה החיילית' של חיל הקשר בבה"ד 7 שנמשכה 5 חודשים, מעט בנות בין הרבה בנים קיבלנו תגיות ורקע כחולים. אז מה בכל זאת הפריד בין שני השלבים למעט התגיות . חודש חופש באמצע הקיץ ,עד שהבנים סיימו את בה"ד 1 וסיכת מ"מ אותה מקבלים בסיום שלב ההכשרה הבסיסי.
אנחנו, הצוערות קיבלנו את שלנו על פסגתו של 'הר אדיר' בצפון, כשהוא עוד היה סתם פסגה גבוהה מאוד וקוצנית.
בעקבות התנגשות חזיתית וכואבת כמה ימים קודם לכן של בוהן רגלי הימנית עם תבנית אפייה אימתנית במטבחו של הבה"ד ,כשבאתי ל"רגע" בהוראת המפקדת נעולה בסנדלים להחליף מישהי למשהו, היא (התבנית) ואני לא היינו במצב הליכה. לה זה פחות הפריע אני חושבת. לי זה הפריע יותר, כי מעבר לכאב יצא שאת 'מסע הסיכה' עשיתי לראשונה (ולאחרונה) בחיי על הקומנדקר המלווה, ולא כאחת ההולכות.
בשלב האחרון של המסע, כאשר עלינו על ההר, לפגוש על פסגתו את קצינת ח"ן ראשית ומפקדת הבסיס כדי לזכות לענוד את הסיכה שהעניקו לנו, לאחר שעמלנו לא מעט לקראתה, עשיתי את הדרך מדדה בעקשנות במעלה עם סנדל על גרב עבה שכיסתה את הבוהן ,את התחבושת העבה ולא את תחושת הבושה.
כמה גאה הייתי בסיכתי שהתנוססה על דש צווארון שמאל של חולצתי. ביום סיום הקורס ופיזורו כשהגעתי לאחר כמה שעות הטלטלות בדרכים מצריפין לנהלל, ירדתי בתחנת האוטובוס ב"צומת הקטנה", מתחתי את איבריי והכתפתי את 'תיק הגולדה' השחור, ואת תיקי הבגדים והציוד אל כתפי השמאלית (אני שמאלית) , מתכננת את 'מצעד הניצחון' כמו אימפרטור רומי לפחות אל הכפר. התבוננתי שוב בגאווה אל דרגתי הראשונה והיחידה וראיתי למרבה הצער והתדהמה שהיא איננה. במקום סיכת המ"מ שנתלשה לה, באחת מהרמות או הורדות התיקים, נשארה רק סיכת הביטחון הקטנה שהצמידה אותה לצווארון. וככה מבוישת קמעא הגעתי אל הבית שהיה בקצהו השני של הכפר, גאה מאוד בסיכת המ"מ שהשגתי, רק ללא סיכה.
אתם יודעים, דרגות ניתן לקנות ב'שק"ם'. שמתם לב שכתבתי 'שק"ם' ולא 'ריקושט'. כיום אין בעיה, בקלות אני יכולה לחשוב על כמה מסניפי הרשת שנמצאים קרובים וזמינים לבתינו בעמק, ופתוחים אפילו בשבת, שבהם ניתן לקנות ולהשלים את מרבית הציוד הצבאי החסר, ותמורת אי אלו שקלים לצאת עם כומתה, תג יחידה או אפילו דרגת אלוף משנה לפחות אם רק בא לך, אבל אז זה היה אחרת.
בביקורי הקרוב בצריפין, כמה ימים לאחר מכן, קניתי ב'שק"ם המרכזי' שש סיכות מ"מ, שיהיה. אבל מאז, יש לי הרבה כבוד לסיכות, דרגות, אותות וסמלים. מי שעונד אותם בדרך כלל, עבד קשה כדי לזכות בהם, גם אם קנה אותם בשק"ם.
אולי בזכות אותה הכשרה, גם לטקסים צבאיים יש בי רגש רב. אני לא כזאת מליטריסטית, וגם לא ממש לאומנית, אבל כשתזמורת צה"ל מתחילה לנגן, בני משפחתי יודעים שזה ה"קיו" לאמא להתחיל להזיל דמעה. זהו רפלקס מותנה ובלתי נשלט. וכך מצוידת מראש במשקפי שמש על העיניים וטישיו בכיס אני מתייצבת לכל טקס וטקס שסיפקו לי בשפע בעלי ושלושת ילדי, במהלך שרותם הצבאי למולדת, מזילה דמעה במקומות הנכונים. כל כך חזקה הנטייה הזו אצלי, שגם אם צבא זר מפליא בטקסיו, אני בוכה ליתר ביטחון. אתם יודעים כמו שסוניה גורביץ מהמערכון הישן ההוא היתה אומרת: "אם יורים, אני נשכבת", אני אומרת: "אם תזמורת צה"ל מנגנת, אני ליתר ביטחון מיבבת!"
במספר טיולים שערכנו בעולם, אני לא מוותרת על הטקסים הללו. בלונדון, עקבתי אחרי חילופי המשמרות לפני ארמונה של המלכה . בבודפשט ראיתי את החלפת המשמרות, וכך הגענו עכשיו במיוחד בשתיים –עשרה בצהריים לטקס החלפת המשמרות לפני הארמון ברחבת המצודה בפראג. 'תזמורת צה"ל' של הצ'כים עם מדי השרד האדומים והתוף הלבן הקטנטן התחילה לנגן, ואני נצמדתי כילדה לסורגי הגדר, כדי חלילה לא להפסיד אף שלב. לומדת על כללי הטקס, על היכולות המבצעיות, ומנסה לתרגם את הפקודות בשפות הזרות לשפה שלי, וחושבת מה אולי אוכל לקחת איתי בחזרה למולדת, אולי בכל זאת יום אחד עוד יזמינו אותי להיות מפקדת טקס החלפת הדגלים בטקס הדלקת המשואות בערב יום העצמאות בהר הרצל, למרות שחסר לי השפם המתבקש לשם כך.
לצ'כים יש פס מתכת על כת העץ של הרובה, שגם שומרת עליה מלהתפרק עם כל הרקיעות הללו, וגם מפיקה צליל מיוחד. היו רגעים שחשבנו שיש לחלקם של החיילים לפחות מעט מתכת גם בסוליות, כדי שהצעדים יישמעו יותר אימתניים. להם גם יש חרבות של ממש, לפחות לקצינים, ואני מתלבטת מה הייתי עושה לו בקורס הקצינות שלי היה גם שיעור כמו "שליטה בחרב" או גרוע מזה, מבחן על: "נספח 2 לאימוני חרב" . גם את הפרקטיקה של "יישר לימין" (לא לבלבל עם "לימין שור") הם הגדילו, לא רק את היד הם שולחים ימינה, מותחים ודוחפים באלגנטיות את העומד לצדם, עד שיושג הרווח הנכון, אלא גם זוקפים באחת את הראש שהרכינו קודם לכן ומישירים מבט. התרגשתי מתוך הזדהות לגלות בין כל הגברים גם אישה אחת מבצבצת לה, מאופרת ומסורקת כהלכה בתוך החליפה הגברית האפורה.
לשני הזקיפים שעומדים בפתחי הביתנים שעל יד שער הארמון , בחום, בקור ובגשם מבלי למצמץ או להניד עפעף נוכח כל אלו שמנסים לגעת בהם או להצטלם לצידם, יש החלפה בפני עצמה. לא רק אותם מחליפים, אלא כנראה גם מחליפים להם את המשקפיים. אודה, זה קטע מהטקס שחמק מעיניי, אבל בניגוד לכל שאר החיילים הם עומדים עם 'משקפי דיסטנס' כהים כל הזמן. תראו לי טקס צבאי אחד אצלנו שמרשים להרכיב בו משקפי שמש, ואנחנו ה'אסייתים', האוריינטליים.
יהיו מבינכם כאלו שאולי יגידו: "טוב, הלכתם כל כך הרבה ברגל וטיפסתם עד למצודה, שאת כל-כך נלהבת, מטקס שהוא לא משהו", כמו שהגדירה לי אותו מדריכת תיירים מקומית כמה דקות לפני שהתחיל, מנסה לצנן את התלהבותי.
אז שני גילויים נאותים. ראשית, היה כל כך חם באותו יום, ואנחנו אחרי הכל היינו בחופשה, אז לקחנו מונית מהמלון והגענו טריים ורעננים אל 'רחבת הטקס' (אתם רואים, בכל זאת התפתחתי קצת מאז קבלת סיכת המ"מ שלי) ושנית, מה היא, המדריכה יודעת על עברי הצבאי המפואר, ועל נטייתי לטקסים, ועל העתיד שאולי עוד נכון לי בתחום?
כשהסתיים טקס ההחלפה, ראיתי מונחים בערימה על הרחבה שמחוץ לשער 'בגדי מלכות'. לקח לי כמה דקות להבין שלא המלך הוא זה שהגיע הנה, או פשט לרגע את בגדיו מפאת החום, כמו שעשו אחרים ברחובות העיר כפי שתקראו בהמשך, אלא יש כאן מי שמספק לתיירים חווית מלכות אמיתית, ומאפשר להם, תמורת סכום סמלי ,כמובן, להפוך למלכים קבל עם, עולם ומצלמה. כמה שזה דבילי, ככה נהניתי לראות את אחד האדם הופך לנגד עינינו למלך רם ונישא.
אבל הכי אהבתי את המדים של הדובים. להם, אין טקס החלפה רשמי, וגם לא תופים וחצוצרות. לרגע אולי תשאלו אותי: "ראית דובים בפראג?" ואני אענה לכם: "בטח ובטח!". במקומות המרכזיים בעיר מסתובבות להן כל מיני חיות פרווה ענקיות, להנעים את זמנם של התיירים, ולהרוויח מנדבת לבם. אנחנו לא זכינו לפראג כמו שהיא בדרך כלל-אירופאית, אלא לפראג קצת מזרח-תיכונית, עם טמפרטורה של 25-30 מעלות ברוב הימים.
עלינו, זה קטן. אנחנו גם נערכנו לנסיעה עם המדים הנכונים. קנינו מבעוד מועד בסניף "ריקושט" הסמוך כמובן כובעים רחבי שוליים, נוחים וקלים. לאחר לא מעט מדידות מול הראי בחנות, אני נשבעתי לזאב-אישי שלא אצלם אותו עם כובעו, כל עוד הוא מבטיח שלא יצלם אותי ב'סנדלי השורש' שרכשתי לי לכבוד הנסיעה. הסנדלים אפשרו לי לצעוד וללכת במרחבי פראג, ב'שילוב מנצח' של הגנה על הרגל והחזקתה כמו בנעל צבאית סגורה, עם תחושה של סנדל אוורירית, מתוך ביטחון גמור ששם אין מצב שיקראו לי לאיזו תורנות מטבח פתאומית. אבל עם הדובים, לא היה לי שום הסכם.
ראיתי בפראג עוד ועוד דובים שבמקום להתנשא לגובה, הוציאו את האוויר והרוח מהמפרשים ומהפרווה, פרקו את פרוותם לרוחב הרחוב כמעט כמו שבשריון שלנו "פורקים זחל" , וניסו לאסוף כוחות וקרירות כדי להיכנס שוב לתוכה. אני לא יודעת אם המפוח שנראה לצדם ונבלע בתוך הפרווה היה כדי לזקוף את קומתם, או לספק להם מערכת של 'מיזוג אויר' כמו בטנקים שלנו. היו רגעים שחשבתי שאולי גם יש להם מערכת של 'קשר-פנים'.
אמרתי לכם, גם אם את הדרגות שלי קניתי בסוף בשק"ם, עבדתי קשה מאוד בכדי לזכות בהן.
__________________________________-
הסיפור מוקדש באהבה לחייל הכי חמוד בצה"ל שפושט מחר (17/7) מדים. עלה והצלח באזרחות, אין דרגה גבוהה מזו.
