כולנו רוצים לחיות בהווה,ברגע הזה,כאן ועכשיו. לראות את הבריאה ואת האנשים הסובבים אותנו כמות שהם. במבט ראשוני,נקי משיפוט והשלכות, אך אנו יצורים מורכבים ורגישים כול כך, הנושאים על כתפינו מטען שלם של זכרונות וחוויות מימים עברו (לפעמים אף ממרחק של דור או שניים -ע"ע פוסט שלי על פסיכולוגיה בין-דורית בבלוג),המשפיעים על אופן ההתנהלות שלנו בעולם בזמן הווה. כולנו רוצים לאהוב ולהיות נאהבים,להרגיש מוגנים ובטוחים. כולנו דומים בחששות והפחדים הכי חזקים שלנו, אשר לרוב נוגעים בסופו של דבר במוות ופרידה: החשש שיקרה משהו לאהובינו,החשש מהלא ידוע,החשש להזדקן,החשש לא להיות נאהב יותר,החשש להישאר לבד,ללא תמיכה וליווי,החשש ממוות,החשש מסבל רגשי והסבל עצמו הכרוך בפרידות מכול סוג- געגוע למקום או אדם,וכיוב'.
אם חששות אלו משותפים לרובינו,הרי שישנם בינינו הרגישים במיוחד לכול סוג פרידה שהיא (בד"כ כי חווינו כבר אחת בזמן קדום)ומפתחים סימפטומים של חרדת נטישה. חרדה זו עד כדי כך עוצמתית ומשתקת, עד שהיא משפיעה על כול תחום בחיינו,מחיי הזוגיות,דרך ההורות ,חיי החברה ועד מקום העבודה.חרדה היא חשש מימה שעתיד לבוא .זוהי תחושה ש"אני לא מספיק חזק להתמודד עם מה שיגיע." היא מהווה מקור לסבל נפשי לכול אדם החווה אותה, מגיל ינקות ועד זיקנה.
הפרידה הראשונה: מגוף אחד לשניים-
מתוך האחדות השלמה עם האם ברחם,מגוף אחד המכיל ישות קטנה הצומחת בתוכה,התלוייה בה לחלוטין כחלק בלתי נפרד ממנה- כוח החיים מכין אותנו אט אט לפרידה ואוטונומיה.
מהלידה עצמה,שהיא פרידה מגוף האם(אינני נוהגת לכנות תהליך כה טבעי כמו לידה כטראומה, אלא רואה מצב זה כהיפרדות בלבד)
ישנו גיל בו התינוק מתחיל לגלות שהוא ישות נפרדת מהאם,והתהליך הזה אמור להיעשות בהדרגה.על התינוק להרגיש שעל אף נפרדותו ההולכת וגדלה מהדמות המטפלת, הוא עדיין מוכל ונתמך אל מול העולם.פרידה רגשית ברוטלית ופתאומית, והפרעה לתהליך ההיפרדות הטבעי ,כאשר לא היה תיווך בין הילד למציאות יכולה ליצור חרדת נטישה בעתיד בחיים הבוגרים. כיון שלא מדובר בהכרח בנטישה פיזית,ישנם מצבים כאמור שהאם חווה דיכאון קשה ולמרות שנוכחת פיזית,נפשית איננה יכולה להכיל את התינוק הקטן,(מה שעלול ליצור פתולוגיות נפשיות לא פשוטות) או שהיא עצמה חווה נטישה ומעבירה באופן לא מודע את המטען הרגשי הזה לילדה.
חרדת הנטישה יכולה להיווצר בסיטואציות מהחיים בהן לא הייתה לילד דמות הורית שתכיל ותיתן מקום לחששותיו ורגשותיו בעת שנזדקק לכך- כמו למשל בהולדת אח או אחות קטנים,פטירתו של סב אהוב,מעבר דירה ושינוי מסגרת חברתית,מצבים שהם טבעיים לכאורה ממעגל החיים.
היא תוצאה של פרידה שלא התנהלה טוב,וכשזו לא מטופלת, היא נסחבת איתנו לאורך שנים, גם אם אותה חוויה טראומטית נשכחה כביכול מהתודעה ותיגע בכול תחום כמעט בחייהו הבוגרים.
ברוב המקרים החוויה הטראומטית מודחקת,או שאין אנו מייחסים לה חשיבות רבה מדי- הרי אין דבר יותר טבעי ו"נורמלי" מלגלות את מחזור החיים והמוות כמו בהולדת אח קטן או מות זקן המשפחה,אך דווקא במצבים אלו ,הילד זקוק לתמיכה רגשית מיוחדת וקשב הורי- עלינו כהורים לתמלל את האובדן או את השינוי,להקיף באהבה ובנוכחות מעצימה,לחזק את מקומו של הילד בתא המשפחתי ולהוות לו עוגן יציב שיוכל להיתמך בו אל מול השינויים.(הולדת אח קטן,על כול האושר והשמחה,יכולה להוות מהווה סוג של אובדן לילד-אובדן המקום היחידי בליבם של ההורים ,ולכן צריך לחזק ולשדר לילד שמקומו אינו מאויים ועדיין בתוקף למרות התווספות בן משפחה נוסף).
במצבים של שינוי משמח במשפחה,הילד מרגיש שאין לרגשותיו הקשים לגיטימציה או הגיון ,וכך רגשות כמו עצב או כעס מודחקים הצידה, ללא מקום או יכולת לבוא לידי ביטוי , וכך הוא מכחיש אותם ואת זכותו להרגיש רגשות קשים כאלה. רגשות מודחקים אלו לא נעלמים אלא שומרים את אותה אנרגיה ליבידינלית וימצאו דרך לבוא לידי ביטוי בצורה אחרת,אפילו שנים לאחר מכן.
כך יוצא שבהגיון הלא מודע שלנו,בצורת החשיבה הלא מודעת שלנו,אנו מסיקים כי אם ננטשנו במצב מסויים,(אם רגשותינו הקשים לא הוכלו או באו לידי ביטוי)אנו לא ראויים לאהבה.
האמונה המגבילה הזו תשפיע על הילד בחייו הבוגרים במערכות יחסים ובחיי החברה שלו כאשר התחום המושפע ביותר מחוויות נטישה הוא מערכות יחסים והתחום הזוגי בפרט.(אנו מגיעים לזוגיות עם מטענים רגשיים לא פתורים ומשליכים על האחר את כול הרגשות הלא מעובדים שחווינו בגיל צעיר. הצורך להרגיש אהוב יהיה חזק באופן אקססיבי,לעיתים קרובות מבוגר אשר חווה נטישה יהיה תלוי בחיזוקים מבחוץ ויתקשה להכיל את עצמו ולהרגיש תחושת ערך עצמי בלתי תלויה.)
ללמד ילדים להיפרד
כמו דברים רבים בחיים,גם כאן מדובר בעניין של איזון.כאשר עוברים שינוי מסויים במשפחה,כדאי לשים לב ולהיות קשובים לרגשות הילדים,אך גם ללכת לקיצוניות השנייה-לגונן על הילד יתר על המידה,להסביר לו ולהכין אותו לכול דבר העומד לקרות- מוביל לתוצאה מזיקה והרסנית.הדרך הטובה ביותר ללמד ילד להיפרד היא לשדר לו שיש לו משענת יציבה ותומכת להישען עליה, שהיא דמות הורה הנמצא שם בשבילו בעת הצורך..שוב,גם כאן כמו במצבים רבים בחיים,חשוב יותר הbeing מ doing.ההוויה עצמה,הנוכחות שלכם כהורים חשובה יותר מכול עשייה אחרת.
נוכחות יציבה ורגועה אל מול המשבר או הסערה,שווה יותר מאלף מילים של הסברים על המצב החדש.
הילד שלכם-אינדיבידואל בפני עצמו:
צריך ללמד ילד להיפרד ממצבים או אנשים בצורה רגועה ובטוחה ע"י דוגמא אישית,לתת לו להבין שאתם מאחוריו ושתעברו את זה ביחד.עודף הסברים,הכנות או תימלול יתר משדרים לילד את חוסר האונים וחוסר הבטחון שלכם בעולם וביכולותיו להתמודד עם המצב,ולכן התוצאה תהיה הפוכה:במקום להרגיע אותו ולגרום לו לחוש בטחון ,הוא ירגיש את חוסר הבטחון שלכם והרצון שלכם לשלוט בכול דבר שקורה,כשהמסר הלא מודע שיגיע אליו הוא "העולם הוא לא מקום בו אפשר להיות בטוח",או "הם לא סומכים עליי,כנראה שאני לא יכול להתמודד"…כאמור,נוכחות יציבה ורגועה שלכם אל מול המציאות או השינוי- שווה יותר מאלף מילים והסברים על המצב החדש.(בכול מקרה מירכוז יתר של הילד הוא דבר מסרס,ומגיל צעיר מאוד חשוב להשאיר לילד מרחב אישי משלו ,רגעים שהם שלו בלבד) להורים רבים כיום יש הרבה פעמים נטייה לגונן על הילד יתר על המידה ,לרצות להעסיק אותו ולהסביר לו כול דבר המתרחש סביבו.זו טעות,כיון שאנו שוכחים בכך שהילד הוא יצור מאוד נבון עם חושים בריאים וחדים ומסוגל להבין לגמרי את מה שקורה סביבו בכוחות עצמו בהתנסות שלו,ולהתמודד עם מצבים גם כשאנחנו לא בסביבה.אם אנו מגוננים עליו יתר על המידה ומסבירים לו יותר מדי על העולם ועל מה שקורה ויקרה,אנו נעביר לו את החרדות וחוסר הבטחון שלנו באנשים ובעולם, ונגדל ילד שלא יכיר ולא יאמין ביכולותיו ובכוחו, לא יהיה מסוגל להתמודד לבד עם מצבים, וירגיש בעצם שהעולם מאיים מדי ולא בטוח,מה שיגרום לו לפתח אישיות תלותית, דבר המביא לאותה תוצאה של חווית הנטישה.
