אני לא יודעת מה בדיוק אני רוצה לספר לכם בפוסט הזה. חשבתי על כך לא מעט. אבל בכל זאת, נראה אם אצליח למקד את המחשבות שלי למשהו רציף וקוהרנטי למרות ים התחושות, הרגשות והסערות הנלוות לכל מה שקשור בכך.
כמה פעמים חלמתם חלום "אמיתי"? כזה שממש גורם לכם לקפוץ מהמיטה בבהלה או לצחוק בקול? כזה שגורם לכם להזיז איבר בגוף? כזה שגורם לכם לבכות?
כמה פעמים חלמתם על אדם שכבר מזמן איננו? או אחד שזה עתה עזב?
כמה פעמים רציתם לחלום על אותם אנשים שהלכו ואינם? על אמא, אבא, על סבא או סבתא? על ילד…
על חברה?
פעם הייתי בטוחה שיש לי אי אילו כוחות. הייתי משוכנעת שאני רואה דברים שאחרים לא רואים, שאני שומעת קולות שאחרים לא שומעים ולא, לא הייתי שומעת אותם תמיד. מדי פעם… אבל ממש פחדתי מזה. לא רציתי לראות ולא רציתי לשמוע ולאט לאט הדמיונות האלה (כך מעדיפה לקרוא להם) נעלמו ויותר לא חזרו.
הייתה פעם אחת משמעותית מאוד כשגרתי עם בן זוג בבאר שבע. אמר לי שלום ויצא לעבודה. ישבתי עם הפנים לקיר, על שולחננו בפינת האוכל וציירתי. פתאום, כאילו משום מקום מישהו לחש לי באוזן "איילת". יש לי צמרמורת רק מלחשוב על זה. הייתי בטוחה שאותו בן זוג נמצא בבית וכך עברתי חדר חדר והדלקתי אורות ואת שאר הערב ביליתי עם הגב לקיר והטלוויזיה דלוקה עד שהעייפות הכריעה ונרדמתי. אני לא יודעת אם זה היה בראש שלי אבל אותה לחישה גרמה לי להפנות את הראש הצידה בבהלה ולחפש. יותר זה לא קרה.
אבל החלומות… היו לי לא מעט חלומות עוצמתיים. באחת מתמונות הצהריים (בבית ההורים של אותו בן זוג) חלמתי שבעוד אני יושבת בחדר מגיחים לאט לאט דרך הקיר אנשים… רוחות, איך שלא תקראו לזה. היו שם חיילים, ילדים, נשים אתיופיות בלבוש מסורתי, באמת כל מיני אנשים שרואים לפי הלבוש או השיער שהם נפטרו בתקופות שונות. וכולם, כולם מדברים איתי. כמו סצינה מתוך GHOST הפכתי וופי גולברג של ישראל וכל הרוחות באיזור באו למסור מסרים למשפחותיהם. בחלום נכנס לפתע אותו בן זוג שלא מבין עם מי אני מדברת ואני אומרת לו לשבת ליידי ומספרת בהתרגשות את כל מה שמספרים לי המתים.
התעוררתי מאותו חלום מרוגשת, מזיעה, מחפשת את הדמויות בחדר ומרגישה כאילו כל מה שקרה אמיתי. זכרתי שמות, זכרתי פנים ואחד מהם ראיתי בעיתון ביום למחרת.
אני לא יודעת מה לחשוב על החלומות שלי. אבל אני יודעת שלפעמים זה נותן לי לכמה רגעים להרגיש מישהו שממש התגעגעתי אליו. כך אחרי שסבא שלי, יקירי נפטר, חלמתי שהוא מגיע לבית במושב. רזה וצעיר, מתחבא לי בכל מיני מקומות בבית, מסתכל עליי, בורח ממני ולבסוף אני תופסת אותו ואומרת לו "סבא, למה אתה בורח?" הוא נכנע ומתיישב איתי בבית לדבר. בסוף קם, אומר שלום ויוצא אל האור הזוהר. מאז חלמתי עליו חלומות נוספים, אבל משום מה את זה אני הכי זוכרת.
שנים אחרי, סבתא הלכה אחרי מאבק ממושך בסרטן. ובחלום אני הולכת במדרחוב רגיל למראה עם עוד המון אנשים כאילו מהופנטים, פשוט הולכים קדימה. רק אני מסתכלת ימין ושמאל כשפתאום אני מבחינה בסבתא יושבת על ספסל עם כיסוי הראש שלה, שלובת ידיים ובהבעה קפואה ושתי נשים בלבן יושבות מצדדיה. כשאני רואה אותה אני מתחילה לרוץ אליה. היא עושה לי "לא" עם הראש…. כאילו אני לא יכולה להתקרב. ואני נאלצת להמשיך ללכת מבלי לתת לה חיבוק.
אבל משום מה החלומות החזקים ביותר היו על חברה שאיבדתי קצת לפני גיל 16. נקרא לה שירה. אחרי תקופה משמעותית של הפרעות אכילה גופה המותש הוכרע וברגע אחת מחברותיי הקרובות ביותר איננה עוד. כמה פעמים רצינו לדבר איתה על הפרעות האכילה שלה… אני זוכרת שפעם אחת אמרתי לאמא שלי שאני פוחדת ששירה תמות. ואחרי שמתה… מי אמר אשמה ולא קיבל? ההתמודדות עם מותה של שירה היה אחד הדברים הקשים שעשיתי אבל בניגוד לחברות אחרות שביקשו להדחיק את הכאב, הטראומה, הנוראות שבדבר, אני כתבתי שירים, ישבתי בטיפול ודיברתי עליה ועל התחושות שלי ובעיקר חשבתי עליה המון (בגלל זה חלקן ניתקו איתי קשר אחרי שזה קרה).
בפעם הראשונה שחלמתי עליה היא נכנסה לחדר שלי והביאה לי קלסר ציורים ומכתבים. כך היינו מתקשרות באותה תקופה בבית הספר. כותבות אחת לשניה מכתבים ושירים ומציירות ציורים. אבל הציורים שלה היו ייחודיים לה – מי שמכירה את שירה תהנהן עכשיו בראשה בהבנה כמה ניתן לזהות את הציורים האלה מבלי שיגלו מראש מי ציירה אותן. וכאלה ציורים היא הביאה לי בחלום ההוא – ציירה לי את גן העדן בו היא נמצאת. היא כתבה לי שפגשה שם חיה מוזרה שאלוהים החליט להכחיד מעל פני האדמה, אבל היא שכנעה אותו לתת לה עוד הזדמנות. היא כתבה לכל אחת מאיתנו מכתב ולאלה שלא – ביקשה למסור את אהבתה והעיקר שידעו שהיא בסדר ושטוב לה. שעכשיו היא שלווה.
קמתי בבוקר מיד לחפש את הקלסר שהניחה לי מתחת למיטה וכמה התאכזבתי לגלות שהוא לא שם.
בחלום הבא שחלמתי עליה היינו כולנו על רציף עולות על סירה גדולה. בבטן הסירה מזרנים וכריות וכולן יושבות שם ואני מחייכת ומצביעה ואומרת "היי הנה שירה" כולן צוחקות עליי – מה פתאום שתהיה כאן? היא איננה. ושירה מחייכת אליי והולכת ואני רודפת אחריה ואומרת לה "אל תלכי. תישארי". הסתובבה אליי עם שיערה הארוך ואמרה לי "את יודעת שאני לא יכולה להישאר" והלכה.
השבוע חלמתי עליה שוב. הפעם זה היה כנס מחזור, מסיבת בריכה, המון חברים שלא ראיתי שנים ולא הפסקתי לצלם. כשלפתע בקצה הפריים אני קולטת אותה עם אותו ביקיני שחור מימי התיכון עומדת על החומה ומחייכת אליי. רזה, ספורטיבית ובריאה – מחייכת אליי. רצתי אליה וזו הפעם הראשונה בחלום שחיבקתי אותה. איזה חיבוק זה היה, חיבוק מהחלומות. ההתרגשות שהציפה אותי – באמת שאני לא יכולה לתאר את התחושה הזו לחבק מישהי יקרה כל כך והיא מחבקת אותי בחזרה! התחושה הזו מהחלום עשתה את הדרך למציאות. הצטנפתי לי בצד המיטה שלי משתדלת בכל כולי לא להתעורר כדי להנות עוד קצת מהחיבוק הזה וראיתי גם את החברות האחרות שלי שם שוב בנות 16 מחייכות אליי ושמחות בחיבוק.
החלום הזה לא עזב אותי ימים… זו הייתה פעם ראשונה שחיבקתי את שירה מאז קיץ 94.
זו הייתה פעם ראשונה שחיבקתי מישהו שאיננו כבר. זיכרון.
הלוואי שאחבק את סבא ואת סבתא גם. שהגבול הזה שהם שומרים עליו בחלומות ייפרץ ואקבל אולי אפילו נשיקה או הסנפה של ריח או משהו שיעשה כאילו הם כאן, לרגע. הלוואי.