שני הספרים, "גן המכתבים" מאת אליסון ריצ'מן ו"בעלי לא בבית" מאת מירב הלפרין, הם ספרי נשים קלאסיים בקטיגוריית ספרי טיסה, הראשון הוא לכאורה סיפור עצוב ממלחמת העולם השניה, אבל באמת הוא סיפור רומן, כמעט רומן רומנטי. השני הוא לכאורה הספר הכי מצחיק בעולם הספרות הישראלי הנוכחי אבל באמת הוא מסתיר סודות אפלים ולא משעשעים כלל.
בואו נתחיל, ברשותכם, בראשון שקראתי "בעלי לא בבית"
מירב הלפרין כותבת שנון, מצחיק, אפילו קורע. היא יורה את האירועים ולא נכנסת לקרביים.
הספר הוא סיפורה של פרקליטה שבעלה עזב אותה ועבר לגור עם אישה אחרת, מבוגרת ומכוערת ממנה, ונוסף על הכל – טבעונית! היא נשארת עם עבודתה היוקרתית, שני בני עשרה ואמא מטורללת על כל הראש שחיה בבית אבות ומטרידה את כל העולם ואשתו.
הספר מתרחש בקצב מסחרר, הגרושה חוגגת, מתאהבת, חוגגת עוד, ובסוף הכל בא על מקומו בשלום. גם בגזרת העבודה הדברים נעים מעלה-מטה בגבולות סבירים וללא סנסציות רציניות. האמא מספקת את רגעי ההפוגה (הלא באמת נחוצים, עם כתיבה כל כך משעשעת, שלא עושה עניין מכלום) והילדים הם אי שם ברקע, פשוט בני עשרה טיפוסיים.
אבל הספר היה צריך יד עורכת קשוחה יותר. אם מקציבים לאמא חודש נסיון בבית האבות – אנחנו רוצים לשמוע שהחודש נגמר ומה קרה. בכלל הזמנים בספר לא ממש ברורים, האם הוא אורך שנה או שבוע, יש רמזים לכאן ולכאן במהלכו, ליטוש טוב היה מוציא מתחת היד ספר שהוא לא רק מצחיק אלא גם מהודק, סיפור מסודר ולא רסיסים.
כמו שכבר אמרתי, מתחת לכל הצחוק מסתתר סיפור חיים עצוב, זוגיות שהתפוררה עוד לפני שהזוג נפגש, אישה שאינה מחוברת לעצמה, עבר לוטה בערפל, חצאי אחים ועוד ועוד. מבחינתי כל הצחוקיה הזו הסתיימה בטעם מר מאוד של אמת עגומה. וחבל. הייתי מעדיפה שמירב הלפרין תבחר אם היא כותבת ספר מצחיק או סיפור חיים עצוב, הערבוביה הזו עשתה לי בחילה עם סיום הספר.
מהצד השני עומד לו "גן המכתבים"
לכאורה סיפור על מחתרת איטלקית בימי מלחמת העולם השניה, סיפור גבורה על בלדריות המעבירות מסרים מוצפנים ועל לוחמים פרטיזניים. לפי המידע שניתן בסוף הסיפור חלקו מבוסס על מידע אמיתי.
אבל מבין דפי הספר עולה ניחוח שונה, רומן על צעירה ואהבותיה, כשהמלחמה ומעשיה כבלדרית הם רקע ותו-לא. רומן שנשמע לי מעט חסר אמינות, צעירות איטלקיות בשנות השלושים אינן מהמתמסרות בקלות, למיטב הבנתי הדלה, גם לא כשהמלחמה ברקע.
הספר סוחף, אני מודה, מעולה להעברת הזמן בשבת חורפית, מתחת לפוך (או כמו במקרה שלי – מחוברת לעירוי דם לאחר לידה, ומחפשת בריחה למחוזות אחרים כדי לטשטש את חוסר הנעימות הנוכחית), כמו אוכל ניחומים שמעביר את הזמן בהרגשה חמימה.
אבל לי אישית קשה מאוד עם "ניצול" זוועות בשביל לספר סיפור אהבה, וגם פה חסרה יד עורכת טובה (אתן דוגמא אחת מתוך רבות – באחד העמודים נכתב כי אלודי, הדמות הראשית, מתעקשת ללכת עם לוקה לחפש מחסה חדש לפרטיזנים. אך בעמוד הבא מסתבר כי הבז הוא זה שמבקש מלוקה לקחת אותה איתו לחיפוש…). קראו לי קטנונית אם תרצו – אבל אני מצפה מסיפור להיות רציף, אמין, שהעובדות המוצגות בו לא יתנגשו זו בזו.
גם סיפורי האהבה מופרכים מעט, אהבה גדולה שמוחלפת כעבור חודשים ספורים באהבה אחרת, מעורר מחשבה על מי שמאוהב ברעיון האהבה, ולא באדם כלשהו באמת.
בשורה התחתונה – שני הספרים מהנים, ואין סיכוי שאזכור משהו מהם בעוד שנה, ושניהם צריכים עריכה טובה-טובה…
עוד ביקורות םפרים מאת ספרנית בדימוס – בלוח הפינטרסט שלי או פה