על הרגע הזה.
אתמול ביקרה אותי חברה ודיברנו שיחה רגילה כזאת, סתם על החיים. והתחלנו לחשוב מה יהיה אחרי הקורונה ואחרי כל הטירוף, איך החיים יראו מה נעשה… ואני התחלתי להלחץ.
נכנסתי ללחץ אמיתי ולתחושת מועקה.
פתאום ראיתי את עצמי ואת החיים שלי מתוך פחד. פחד שאני לא מרוויחה מספיק כסף, שאני לא נמצאת בזוגיות שהכל לא ברור ומבולבל. פתאום התחלתי להלחץ והרגשתי שאין לי במה להאחז. זה בלבל אותי כל כך.
ואז הבנתי.
המחשבות על מה מצפים ממני, על החיים, על העתיד… כל המחשבות האלה הן מונעות ממני להיות ברגע הזה.
כל התקופה האחרונה אני פשוט בנוכחות. אני במודעות ובהתבוננות על החוויה שלי. אני לא חושבת על העתיד ולא מתעסקת במה שחושבים עלי ובאיך הגברים צריכים להיות. המחלה נותנת לי סוג של אישר לצאת מהמירוץ ואני פשוט בהתבוננות של מה שקיים עכשיו.
המצב הזה מביא אותי לחוויה של אושר עילאי.
כן אני בוכה המון ויש בי פחדים ולחצים. אבל החוויה הכללית שלי היא פשוט אושר חסר גבולות שאין לו שום תאים וסיבות. פשוט כי אני נמצאת כאן ועכשיו ברגע הזה וזהו. מלאה בהודיה ושמחה על כל האהבה והתמיכה שסביבי
למה אני צריכה את התירוץ הזה? למה אני צריכה מחלה כלשהי כדי להחליט שאני פשוט לא במירוץ הזה?
אני יכלה פשוט להחליט שאני תמיד כל החיים בכאן ועכשיו.
הרי מה כל המטרה של כל הדברים שאנחנו עושים? להיות מאושרים, לא?
אז הינה אני מאושרת פשוט כי ככה. זה לא מספיק?
על הרגע הזה
